ויכולו – מתוך תפילת ליל שבת במקאם נאווה מאת החזן עזרא ברנע
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקֹב, הָאֵל הַגָּדול הַגִּבּוֹר וְהַנּורָא אֵל עֶלְיוֹן, קוֹנֵה בְּרָחֲמַיו שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
מָגֵן אָבוֹת בִּדְבָרוֹ, מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרו, הָאֵל הַקָּדוֹשׁ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ. הַמֵּנִיחַ לְעַמּו בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ כִּי בָם רָצָה לְהָנִיחַ לָהֶם, לְפָנָיו נַעֲבוֹד בְּיִרְאָה וָפַחַד, וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכות וְהַהוֹדָאוֹת אֲדון הַשָּׁלוֹם, מְקַדֵּש הַשּבָּת וּמְבָרֵךְ שְׁבִיעִי, וּמֵנִיחַ בִּקְדֻשָּׁה לְעַם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג, זֵכֶר לְמַעֲשה בְרֵאשִׁית:
אֱלֹהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, רְצֵה נָא במְנוּחָתֵנוּ, קַדְּשנוּ בְּמִצְותֶיךָ שים חֶלְקֵנוּ בְּתורָתךָ, שַׂבְּעֵנוּ מִטובך, שַׂמַח נַפְשֶׁנוּ בִּישוּעָתך, וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶאֱמֶת. וְהַנְחִילֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה וּבְרָצון שַׁבַּת קָדְשֶׁךָ, וְיָנוּחוּ בָהּ כָּל יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשי שְׁמֶךָ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּש הַשַּׁבָּת:
המוסיקה והשירה בבית הכנסת הספרדי / מאת עזרא ברנע
השירה בבית הכנסת הספרדי, אשר עברה מדור לדור במשך מאות שנים, קיבלה תפנית של התפתחות בשנים האחרונות וספגה השפעות שונות עקב עלייתם לארץ של יהודים מכל גלויות ישראל.
בית הכנסת הספרדי הצטיין מאז ומתמיד בשירה שליוותה את התפילה. באשר במסגרת בית הכנסת לא היתה מקהלה, והקהל שר בעצמו, בהתאם להנחיית החזן שעמד במרכז העשייה המוסיקלית. החזן יצר לחנים בעצמו, או התאים לקטעי התפילה השונים לחנים של משוררים ידועים, לאו דווקא יהודיים. אותם לחנים נקלטו, הושרו בבית הכנסת והועברו כבמסורת שבעל פה לדורות הבאים.
אין לנו ספק כי השירה הליטורגית התעשרה, כבר מן המאה העשירית ואילך, כתוצאה משגשוגה של התרבות היהודית, והודות לדונש בן לברט, שהגיע מבגדאד לקורדובה במחצית המאה העשירית. את שירתו התאים דונש למשקלים הערביים, והמרכיב המוסיקלי תפס בה מקום חשוב.
דונש בן לברט היה הראשון לשיטה ששקל את השירים במשקל היתדות והתנועות, ולמעשה העתיק את המשקל הערבי לעברית. כזה הוא הפיוט "דרור יקרא", למשל.
בעודו בבבל גילם דונש בן לברט את טיפוס הפייטן האידיאלי שחיבר שירי תפילה, הרכיב להם לחנים ושר אותם במסגרת התפילה ובשמחות.
כחמש מאות שנה אחריו ובתנאים אחרים עשה זאת ר' ישראל נג'ארה. כקודמו כתב גם הוא את שיריו ברובם בחרוז אחיד ובמשקל ההברות, כפי שהיה נהוג באיטליה. רק מיעוט משיריו חובר במשקל היתדות והתנועות.
מסתבר כי במעמדו הנכבד היה ר' ישראל נג'ארה חלק מן החבורה האריסטוקרטית, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית. שיריו מושמעים עד היום בשולחן השבת, באירועים שונים ואף בשירת הבקשות של בית הכנסת. נזכיר למשל את "יעלה יעלה", "ירד דודי לגנו" ועוד.
יש בידינו רשמי מסע החל מן המאה השתים עשרה של אישים שונים שהגיעו לארצות בהן ישבו יהודים מדורי דורות ואשר תיעדו את חוויותיהם, הכוללות ביקורים בבתי כנסת.
מבין העדויות הקדומות על מקומו של החזן בבית הכנסת ניתן להזכיר את הדוגמאות הבאות:
- בספרו "תחכמוני" מספר ר' יהודה אלחריזי על ביקורו בבגדאד בשנת 1120. הוא מתאר חזן-דרשן אשר ניסה להתפלל בנגינה עם קבוצת נערים בשבת. אלחריזי כתב דברי ביקורות קשים על מגרעות רבות בתפילתו, שהיתה רצופה בשגיאות אף בעצם הקריאה, ותוך כדי כך הוא מתאר כיצד המתפללים עזבו את בית הכנסת בעוד החזן ממשיך בשירתו. על אף המגרעות ודברי הביקורת אפשר לקבוע שהחזן היה מוסיקאי.
- ברישום ביקוריהם ר' בנימין מטודלא ור' פתחיה מרגשנבורג בבגדאד, כחלק ממסעותיהם, אפשר לראות שהשירה היא נחלתם של רבים המבקרים בבית הכנסת. לא נשכח שבתקופה האמורה היתה קהילה יהודית גדולה ופורייה בבבל עם מסורת של שירה ופיוט. ייתכן שיש במסורת זו עקבות קדומים של לחנים אותם הביאו איתם הגולים מירושלים בגלויות השונות.
- בריכוז יהודי לא פחות גדול ביקרו נוסעים רבים, וגם למקום זה הגיע ר' יהודה אלחריזי, הכותב "ומשם באתי לעיר המלוכה, היא ארם צובא הברוכה". הכוונה היא לעיר חלב שבסוריה. התיאור שהוא מוסר מארם צובא שונה לחלוטין ממה שראה ושמע בבגדאד. לאחר התיאור על גדולי החכמים והמנהיגים בחלב עובר אלחריזי לתיאור החזן: "ומהם החזן רבי דניאל, הוא ערב בנגינתו ונחמד בתפילתו. יכבוש בנועם שירו לבית עם הקודש ונשמע קולו בבואו אל הקודש".
החזן אמור להצטיין בשני תחומים בסיסיים: קול ערב ונעימה. לאמור: כושר מוסיקלי טבעי או נרכש. מחוץ לליטורגיה כולל רפרטואר החזן שירים להולדת הבן, להולדת הבת, לפדיון הבן, לבר מצווה ולחתונה.
החזן נסמך בדרך כלל על הקהל, המכיר היטב את השירים והלחנים השונים. השירים עצמם מושרים במקאמים שונים בהתאם לאירוע המסוים המצוין בבית הכנסת (מקאם הינו כינוי כולל למערכות מודאליות, עליהן מושתתת המוסיקה המזרח תיכונית העירונית [ערבית ותורכית]. מושג זה כולל את סולם הצלילים של כל מודוס ואת כל הכללים הקובעים את ההיררכיה ואת התפקוד שלהם ביצירה המוסיקלית – למשל – צליל פותח, עובר, אתנחתא וסיום). לדוגמה, הלחן המוביל בהולדת בן הוא במקאם צבא או במקאם ביאת. לבר מצווה – במקאם צבא. לחתן – התפילה תהיה במקאם עג'אם. כל הקהל שר ומשתתף בתפילה בהתאם להנחייתו של החזן, ובכך נוספת חגיגיות לתפילות השבת, ובמיוחד לתפילות הימים הנוראים.
בשחרית של שבת מושרים קטעים שונים בתוך התפילה על ידי כל הקהל. אחד מהם הוא "נשמת כל חי", ובתוך פרק זה שרים קטעים שונים כגון: "שוועת עניים", "אל אדון", קדיש ועוד.
במשך השנה ישנן שבתות מיוחדות, ולהן כינוי המבטא את ייחודה של השבת. רוב הכינויים קשורים לפרשה הנקראת באותו השבוע, כגון: שבת שירה, שבת עשרת הדברות וכד'. שבת שירה מכונה כך, כי בה קוראים את שירת הים כחלק מפרשת "בשלח". את השירה שרו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים ועברו את ים סוף. לשירת הים מנגינות שונות, עדה עדה ומנגינותיה. יש ששרים אותה בעמידה, כהד לתקיעת החצוצרות בהן הריעו הכהנים כדי להבליט את החגיגיות באירועים שונים בעם ישראל.
בשבתות מיוחדות אלה מוזמנים חזנים מפורסמים לערים השונות כדי להתפלל בחגיגיות יתירה.
חוויותיו הגדולות של הקהל קשורות במיוחד לימים הנוראים. השתתפותו הערה של קהל המתפללים מהווה כמעין מקהלה גדולה בבית הכנסת בניצוחו של החזן ובמיוחד בקטעי פיוט המענה.
כיוון שפיוטי תפילות אלה מושמעים ונאמרים אחת לשנה, יש נכונות רבה מצד הקהל לשתף פעולה ולשמש אף כסולנים בפיוטים הרבים.
גם הרצינות האופפת את קהל המתפללים בימים הנוראים מוסיפה חן לפיוטים המיוחדים לימים אלה. כך נוצרת חוויה רבת יופי המהנה את הקהל, ותוך כדי השירה המשותפת מוצא כל אדם את כוונותיו ואת תפילותיו באמצעות הרגש הגואה, המיוחד לתקופה זו.
