המפגש בין שתי עדות מסורתיות, החאלבית והספרדית בירושלים/ מאת לבנה דינרמן

לא מעט שמעתי על השפעת המסורת החאלבית על מה שמכונה נוסח ספרד-ירושלים, והסקרנות להבין כיצד ובמה השפיעה מסורת זו ומה חלקה הלכה וגדלה בי. בבחירת הנושא לעבודת המוסמך ידעתי שזהו אחד הנושאים אשר יעלו בה על הפרק, שכן המסורת הירושלמית כונה כאמור "נוסח ספרד-ירושלים" ולא מוזכר בה השם "חאלב". רציתי לנסות להבין מדוע היא מכונה כך, ומה תרומת הקהילה החאלבית לנושא.

תוך כדי דפדוף בהוצאות השונות של הקובץ "שיר ושבחה" התגלתה לי תופעה שאולי היוותה את קצה החוט אשר אפשר לי להמשיך את העבודה. תופעה הידועה כשלעצמה לחוקרים היא שאילת לחנים חילוניים והתאמתם לפיוטים ליטורגיים ופרה-ליטורגיים, וזאת בשתי דרכים: א) התאמת מילים בשפת הקודש ללחן השאול באופן חופשי ב) בקונטרפקטה, היינו התאמת מילים בשפת הקודש, בחריזה המזכירה את השיר השאול. תופעה לכאורה מוכרת, כאמור, אלא שבין הלחנים השאולים הייתה קבוצת שירים המושרים במה שמקובל לכנות היום "שפת הלאדינו" (הלאדינו היא השפה הספרדית יהודית שהייתה דומיננטית בירושלים של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים), כך על פי הכותר שלהם.  

הזכרתי קודם את התופעה של שאילת לחנים חילוניים והכנסתם לליטורגיקה ולפרה-ליטורגיקה. זו קשורה למה שמכונה במחקר "המשכיות ותמורה", שני מושגי יסוד שפרופ' שילוח רואה בהם מושגים בסיסיים, המשמשים בחקר כל מוסיקה מסורתית והמצביעים על דרך השתלשלות מסוימת המאפיינת מסורות שבעל פה.

אלה מטבען יש בהן מרכיבים קבועים, על מנת לשרוד, ומרכיבים משתנים. משקל המרכיבים הקבועים, היינו מידת השמרנות של קבוצה, יקבע לא מעט אם תהיה למסורתה המשכיות או לא. בכוחה של המשכיות, כדברי פרופ' שילוח, למתן ולווסת את התמורות, אבל אין בכוחה למנוע אותן. אזכיר כאן חוק טבע שא"צ אידלסון כבר הצביע עליו, לפיו תרבות מפותחת וחזקה גוברת על תרבות נמוכה יותר. ולנושא שלי – כאן עלתה השאלה מה קורה כאשר שתי מסורות בעלות זהות עצמית גבוהה, שתי מסורות מפותחות וחזקות, נפגשות: המסורת החאלבית, שבהמשך ארחיב עליה את הדיבור, והמסורת הספרדית בירושלים בתקופה שמסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, גם עליה אוסיף בהמשך.

שתי מסורות שורשיות אלה, השורדות עד היום, לא יכלו למחוק האחת את השנייה, אבל גם לא יכלו להתעלם האחת מן השניה. יתר על כן, אולי בגלל מיד הדמיון בשורשיות ובכמה מרכיבים אחרים תרמו מסורות אלה זו לזו, ויחד הביאו ליצירתו של תהליך התגבשותו של מה שמכונה היום נוסח ספרד-ירושלים. שתי המסורות אולי ינקו מאותם מקורות, בשתיהן היו נהוגים הן מנהג אמירת בקשות והן שירה של פיוטים בשבתות, בחגים, מועדים ואירועי מחזור החיים. כל אחת על פי המנהג, המסורת, וכמובן על פי הלחנים שלה. כמו כן בשתי המסורות נהוגים היו מזה כבר קבצי בקשות ופיוטים.

אביא להלן פיסקה מתוך הספר "אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו, בן העדה החאלבית בירושלים. הספר עוסק בהתבדלותם של החאלבים, אשר ראו עצמם יחידים ומיוחדים אפילו בקרב אחיהם יהודי סוריה, ובדבקותם במנהגי אבותיהם. הפיסקה עוסקת בשבחי ההוויה החאלבית:

"גאים בני ארם-צובא בעירם ומשתבחים בה. גאים באווירה ובמעיינותיה. גאים בעורמתם של סוחריה, גאיםי בפייטני עירם ובחזניה, בשירת הבקשות ובספר הפזמונים (הכוונה לספר "שיר ושבחה" – ל.ד.), במק'אמים ובפתיחות.

סבורים הם שאין חזן בעולם כחזניהם, ולא פזמון כפזמוניהם. רגיל בפיהם לומר: מי שלא ראה בני אר"ץ מפזמנים בשמחה של מצוה, לא ראה שמחה מימיו. וסגולה יש בפזמונים, שבסעודות של רשות פג טעמם ואינם ערבים לאוזן אלא בשבתות ובימים טובים, בשמחת חתן וכלה, מילה ופדיון וכיוצא באלה שמחות של מצווה.."

מספרו של צבי זוהר "מסורת ותמורה" העוסק בקהילות סוריה ומצרים, ניכר שקהילת ארם-צובא, היא חאלב, הייתה השמרנית ביותר מבין הקהילות היהודיות בסוריה, ואולי לכן החזקה ביותר. מאז ועולם היה שם חינוך מסורתי, הרב הראשי המכונה החכם באשי היה בקהילה זו תמיד בן העיר חאלב, מה שנתן בידיו כוח רב ותרם לא מעט לתפקוד תקין של הנהגת הקהילה. שלא כמו בדמשק, בה תמיד ייבאו רבנים ראשיים – כך הגיע למשל אביו של ר' ישראל נג'ארה מצפת לדמשק לשמש בה רב ראשי – דבר שגרם לא פעם לניגודי אינטרסים. לבית הדין בחאלב הייתה סמכות בלתי מעורערת. כל אלה תרמו לא מעט לראיית בני הקהילה את עצמם נעלים יותר וראויים יותר להנהיג מנהגיהם.

בסוף המאה התשע עשרה הייתה הגירה גדולה של יהודים מסוריה בכלל וגם מחאלב, בעקבות משבר כלכלי שאליו נקלעה האימפריה העות'מנית. מצרים היוותה יעד הגירה חשוב, בעיקר לעשירים ולמשכילים. אחרים היגרו לקנדה, ברזיל, מכסיקו, ארגנטינה וא"י, תחילה לטבריה ולבסוף גם לירושלים, אליה עלו קבוצות של תלמידי חכמים ורבנים ראשיים. בשנת 1875 נבנה בירושלים "בית כנסת אר"ץ" הראשון של הקהילה החאלבית. בזמן מלחמת העולם הראשונה עלו אליה כחמישים רבנים ותלמידי חכמים, רבים מהם מן השורה הראשונה, והם היוו חלק חשוב מן האצולה האינטלקטואלית הדתית. אם כן זוהי קהילה שהיגרה עם מנהיגיה הדתיים, אשר זכו לכבוד רב מצד בני קהילתם כבר בחאלב, ועם מנהגיה כמו שירת הבקשות והפזמונים.

כאן, בירושלים, הייתה קהילה ספרדית חזקה, מבוססת ודומיננטית.  אף היא בעלת מודעות וזהות עצמיים גבוהים למדי, ועם הנהגה דתית מסורתית ומכובדת, אשר ראתה את עצמה קהילה נעלה ואת בניה נישאים מכל יתר אחיהם בני העדות האחרות. הקהילה הספרדית אכן נחשבה בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים לאצולה שעיני כל העדות נישאים אל מנהגיה, תרבותה, מאכליה ושפתה – הלא היא שפת הלאדינו, על הרומנסות והקנטיגס שלה, וכמובן רבים היו כפופים לארגוניה החברתיים והדתיים. חזניה, שמוצאם היה בדרך כלל מטורקיה, הוזמנו למצרים, לארצות צפון אפריקה ולטורקיה עצמה, וכך הפיצו את המסורת הספרדית. מסורת זו, על פי תיאורים במקורות ספרותיים ומחקריים, הייתה ערבה לאוזן. החזנים הספרדיים המבוקשים הורו את מלאכת החזנות הספרדית בכל מקום אליו הגיעו. כל אלה חברו יחדיו, והביאו לכך שהמסורת הספרדית גברה על מסורות העדות השונות וזאת בעיקר בירושלים אבל לא רק בה, כמו המסורת הפרסית ועוד.

בקובץ "שיר ושבחה" הראשון שיצא בשנת 1906 גיליתי מרכיבים הקשורים הן למבנה הקובץ והן לתוכנו, מרכיבים שתרמו לא מעט להמשכיות מסורת זו. כמו כן גיליתי קורפוס לא קטן של כותרי שירים בלאדינו, ועליו ביססתי את העבודה. חלק מן הכותרים מוכרים לי אישית כשמות של שירים בלאדינו שאף לחניהם מוכרים לי. חלק מהכותרים אינם מוכרים, וכמובן כך גם לחניהם, אבל כאן ראיתי כיצד המפגש בין שתי המסורות שהזכרתי בא לידי ביטוי.

כאן המקום להזכיר בקצרה את ההמשכיות ההיסטורית במסורת שירת הפיוטים בכלל בית הכנסת, התפשטותה והפיכתה לחלק חשוב מן החיים היהודיים הדתיים, וזאת למרות התנגדויות בכל הדורות מצד אנשי ממסד רבניים. למן המאות הראשונות לספירה, עת החלו להתגבש נוסחאות הקבע של התפילה, ידועים לנו פיוטים שנכתבו על מנת לעטר, להעשיר ולגוון את התפילות שבמשך השנים הפכו לתפילות קבע.

את תולדות הפיוט אותם ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות: במאות הראשונות לספירה עד למאה השישית בערך נכתבו בארץ ישראל פיוטים בלשון ברורה, בצורה קצובה ופשוטה, ללא חריזה, ורובם היו אנונימיים וערוכים בסדר אלף בית ללא חתימת הפייטן באקרוסטיכון. הפייטן היחיד הידוע לנו מאותה תקופה הלא הוא יוסי בן יוסי. בין המאה השישית למאה השמינית עדיין הולכת פעילות זו וגוברת בארץ  ישראל, כאשר החרוז תופס מקום חשוב ולשון הפיוטים הולכת ומתערפלת ונעשית מורכבת ובלתי ברורה, עד שהיא ניתנת לפרשנויות שונות. בתקופה זו מגיע הפיוט לקהילות היהודיות בדרום אירופה, וחלק מן הפיוטים משולב בנוסח התפילה. המפורסם מבין הפייטנים מאותה תקופה הוא אלעזר הקליר שחלק מפיוטיו נכנסו לנוסח אשכנז.

למן המאה העשירית פועלת בספרד אסכולה חשובה של פייטנים, המביאה את הפיוט לשיאים של שכלול שלא היו ידועים קודם. הפייטנים היו חלקם פילוסופים והם החזירו את השימוש בלשון המקרא בפיוטים. כאלה היו דונש בן לברט, שלמה אבן גבירול,יהודה הלוי ועוד.

עד המאות השש עשרה והשבע עשרה עדיין לא היה מדובר במשהו מסודר ושיטתי באשר לפיוטים הקשורים בנוסחי התפילה. זאת עשה ר' ישראל נג'ארה, אשר הפך את הפיוט לכלי דידקטי חשוב בהנחלת המסורת, כלי שאפשר גם השכיות וגם תמורה. בשיטתו, אותה אסקור להלן, נתן הן בידי החזן והן בידי הקהל אמצעי להיאחז בו, כל אחד בהתאם לצרכיו.

תרומתו המיוחדת של ר' ישראל נג'ארה להמשכיות נובעת מכך שהפיוטים נכתבו בעברית והועלו על הכתב בקבצים, ומכך שהוסיף שני מרכיבים מוסיקליים, הנראים חופפים, אלא שלא כך הדבר. האחד – הוספת המק'אם, האמור להיות משהו תיאורטי קבוע, שאינו מתאים לקהל הרחב אבל נועד יותר למי שמוביל את התפילה, לחזן, החייב להיות בעל ידע. המרכיב השני אותו הוסיף הוא שם של שיר או של אתחלתא שלו, בדרך כלל שירים מן הסביבה, מן המסורת שהכיר. הדואליות – מק'אם ומאגר לחנים במק'אם זה או אחר – הייתה ליתרון. מטרתה הייתה הן לספק מרכיב תיאורטי קבוע לחזן והן לאפשר לו לגוון בשתי דרכים: על ידי שימוש בלחן מתוך מאגר הלחנים הנתון בספר הפיוטים, במק'אם זה או אחר, ועל ידי לקיחת לחן שאיננו מופיע בספר הפיוטים ושאיננו מוכר לציבור בבית הכנסת, אבל באותו מק'אם נתון, וכך להפתיע בנועם את הקהל. הייתה זו מסגרת שאפשרה גיוון, וכך הושגה המשכיות בסיסית ואיתנה מחד, ומאידך תמורה והתחדשות שלא פגעה בהמשכיות אלא להיפך, תרמה לחיותה של המסורת.

ר' ישראל נג'ארה, שמוצאו היה ספרדי, היה בנו של מקובל ספרדי בן סלוניקי, והוא הכיר הן את התרבות הספרדית על שיריה ולחניה – הרומנסות, הקנטיגס והקופלס – והן את התרבות הערבית, שכן חי בצפת, דמשק ועזה. בקבציו עשה שימוש בשני סגנונות השירים. ר' ישראל נג'ארה וקבצי הפיוטים שלו היו מוכרים הן בטורקיה בקהילות הספרדיות והן בקהילות סוריה. הוא מהווה מקור יניקה משותף לשתי המסורות המדוברות כאן. בקבצים שהוצאו על ידי שתי הקהילות משולבים פיוטים של גדולי הפייטנים הספרדיים ורבים מפיוטיו של ר' ישראל נג'ארה.

רוב הציבור במסורות שהזכרתי יודע להזכיר שמות של מק'אמים, אבל לרוב אינו מבין בצד התיאורטי, אלא כיוון שהמק'אם רשום וכן הלחן, זוכר הציבור את המק'אם כמסגרת של יום מסוים, ועל פי רוב הקהל מכיר וזוכר את טקסט הפיוט ואת הלחן לפיו הוא מושר. מאגר הלחנים נועד להקל על הקהל ולתת לו תחושה של משהו מעוגן, מגוון ומענג, כוון שהלחנים מוכרים לו. בנוסף לכך יש מרכיב אחר שאף הוא נועד להקל על הציבור, והוא מה שמכונה "שירי דוגמה", כלומר כאשר נלקח שיר מן הסביבה ואליו מותאם פיוט, שומרת השורה הראשונה על צלילן של המילים מן השיר השאול, או שהחריזה בסופי השורות שומרת על הצליל בשיר השאול. מנהג זה נועד מחד לעזור לקהל לזכור את הלחן, ומאידך הוא מקל גם על התאמת פיוט ללחן.

ר' ישראל נג'ארה עשה הכל על מנת להפיץ את מסורת הפיוט והפך אותה למקובלת יותר בגלל השיטות שהנהיג בקבציו. הוא הצליח למשוך רבים יותר לבתי הכנסת, הן את שכבת המשכילים והן את אלה שלא הייתה להם שום השכלה מוסיקלית, כשהוא שם בידי אלה ובידי אלה כלים שנתנו להם תחושה של מסגרת יוקרתית. כמו כן נתן בידי הקהל כלים לגוון מבלי לפגוע במסורת. חשיבותו אם כן היא בהפיכת העניין לשיטה עם מחשבה דידקטית מאחוריה, ולכן היו לו ממשיכים הן בקהילות סוריה והן בקהילות הספרדיות.

"שיר ושבחה", קובץ הבקשות והפזמונים של קהילת חאלב, ערוך כפי שהתווה ר' ישראל נג'ארה.

ולמבנה באופן כללי: בתחילת הספר ישנן תפילות לשבת וברכת המזון, בחלק זה אין ציון של מק'אם או לחן. אחר כך מודפסות הבקשות לשבת, המופיעות עם פתיחה ועם ציון מק'אם. בחלק זה תופסים פיוטיו של נג'ארה מקום נכבד. כך גם בחלק הפזמונים. לאחר מכן מופיעים הפזמונים למוצאי שבת, הפתיחות, ואז הפזמונים, כשהם מחולקים לקבוצות, ובראש כל קבוצה מופיע שם של מקאם. ליד כל פיוט מופיע שם של שיר או לחן לפיו יושר הפיוט.

במקום ראשון נמצאים הלחנים הערביים, אחריהם במקום שני הלחנים הטורקיים, אחר כך הספרדיים, וצורות מוסיקליות כמו המארש (יש למשל מארש טורקי, טליאני, אלמני ואפילו מארש של שופן וכו'). מאז המהדורה הראשונה יצאו מהדורות נוספות, וכאמור בשלב מסוים אף חוברו שני קבצים. בכל מהדורה יש שינויים קלים, היינו פיוטים נושרים ופיוטים חדשים נוספים, לחנים משתנים ומעטים מוספים, אבל הבסיס נשאר כפי שהוא.

הקורפוס שלי מורכב מעשרים וארבעה שירים בלאדינו, לפיהם מושרים עשרים וארבעה פיוטים שונים. רבים מהם הוכנסו ע"י מר רפאל כהן, העורך הראשון, שבעצמו לא היה ספרדי אבל היה נשוי לאשה ספרדייה. רובם שירי אהבה.

בעניין הפזמונים הייתה הקהילה החלבית פתוחה לקליטת לחנים מן הסביבה אבל עצם הכנסת קורפוס של לחנים ספרדיים מהווה סימן שהייתה הערכת יתר למסורת הספרדית.

לסיכום, מעט ממסקנותיי עד כה:

מתוך בדיקת המהדורות השונות של הקובץ "שיר ושבחה" עולה כי העובדה שעד היום ישנם פיוטים המושרים ללחנים של שירים ספרדיים מראה על מפגש פורה בין שתי המסורות וכבוד הדדי.

"שיר ושבחה" מהווה מקור נוסף לחקר השירה הספרדית יהודית. עצם הוצאת קבצים סוג זה תורמת ליעוד המסורת החלבית, גם אם אינה נשמרת במלואה. הוצאת הקבצים והפצתם בקרב הקהילות החלביות בעולם מהווה גורם מאחד, התורם ללא כל ספק לגאוות הקהילה וגורם כמובן להמשכיות.

ואסיים שלושה דברים בהם נתקלתי הן בהקדמות לקבצים והן במקורות על קהילת ארם-צובא:

1. הדגשת הסגולה שבשירה המודגשת גם אצל ר' ישראל נג'ארה.
2. החובה לרכוש ידע ולחלק אותו עם הכלל.
3. ואחרון חביב- החובה לחדש, כל זאת מבלי לפגוע בהמשכיות.