תהילים פרק לז – בביצוע החזן עזרא ברנע
לְדָוִד: אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים; אַל-תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה.
כִּי כֶחָצִיר, מְהֵרָה יִמָּלוּ; וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא, יִבּוֹלוּן.
בְּטַח בַּיהוָה, וַעֲשֵׂה-טוֹב; שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
וְהִתְעַנַּג עַל-יְהוָה; וְיִתֶּן-לְךָ, מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.
גּוֹל עַל-יְהוָה דַּרְכֶּךָ; וּבְטַח עָלָיו, וְהוּא יַעֲשֶׂה.
וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ; וּמִשְׁפָּטֶךָ, כַּצָּהֳרָיִם.
דּוֹם, לַיהוָה– וְהִתְחוֹלֵל-לוֹ:
אַל-תִּתְחַר, בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ; בְּאִישׁ, עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.
הֶרֶף מֵאַף, וַעֲזֹב חֵמָה; אַל-תִּתְחַר, אַךְ-לְהָרֵעַ.
כִּי-מְרֵעִים, יִכָּרֵתוּן; וְקֹוֵי יְהוָה, הֵמָּה יִירְשׁוּ-אָרֶץ.
וְעוֹד מְעַט, וְאֵין רָשָׁע; וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל-מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ; וְהִתְעַנְּגוּ, עַל-רֹב שָׁלוֹם.
זֹמֵם רָשָׁע, לַצַּדִּיק; וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו.
אֲדֹנָי יִשְׂחַק-לוֹ: כִּי-רָאָה, כִּי-יָבֹא יוֹמוֹ.
חֶרֶב, פָּתְחוּ רְשָׁעִים– וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם:
לְהַפִּיל, עָנִי וְאֶבְיוֹן; לִטְבוֹחַ, יִשְׁרֵי-דָרֶךְ.
חַרְבָּם, תָּבוֹא בְלִבָּם; וְקַשְּׁתוֹתָם, תִּשָּׁבַרְנָה.
טוֹב-מְעַט, לַצַּדִּיק– מֵהֲמוֹן, רְשָׁעִים רַבִּים.
כִּי זְרוֹעוֹת רְשָׁעִים, תִּשָּׁבַרְנָה; וְסוֹמֵךְ צַדִּיקִים יְהוָה.
יוֹדֵעַ יְהוָה, יְמֵי תְמִימִם; וְנַחֲלָתָם, לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
לֹא-יֵבֹשׁוּ, בְּעֵת רָעָה; וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
כִּי רְשָׁעִים, יֹאבֵדוּ, וְאֹיְבֵי יְהוָה, כִּיקַר כָּרִים; כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ.
לֹוֶה רָשָׁע, וְלֹא יְשַׁלֵּם; וְצַדִּיק, חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
כִּי מְבֹרָכָיו, יִירְשׁוּ אָרֶץ; וּמְקֻלָּלָיו, יִכָּרֵתוּ.
מֵיְהוָה, מִצְעֲדֵי-גֶבֶר כּוֹנָנוּ; וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ.
כִּי-יִפֹּל לֹא-יוּטָל: כִּי-יְהוָה, סוֹמֵךְ יָדוֹ.
נַעַר, הָיִיתִי– גַּם-זָקַנְתִּי:
וְלֹא-רָאִיתִי, צַדִּיק נֶעֱזָב; וְזַרְעוֹ, מְבַקֶּשׁ-לָחֶם.
כָּל-הַיּוֹם, חוֹנֵן וּמַלְוֶה; וְזַרְעוֹ, לִבְרָכָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב; וּשְׁכֹן לְעוֹלָם.
כִּי יְהוָה, אֹהֵב מִשְׁפָּט, וְלֹא-יַעֲזֹב אֶת-חֲסִידָיו, לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ;
וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת.
צַדִּיקִים יִירְשׁוּ-אָרֶץ; וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ.
פִּי-צַדִּיק, יֶהְגֶּה חָכְמָה; וּלְשׁוֹנוֹ, תְּדַבֵּר מִשְׁפָּט.
תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ; לֹא תִמְעַד אֲשֻׁרָיו.
צוֹפֶה רָשָׁע, לַצַּדִּיק; וּמְבַקֵּשׁ, לַהֲמִיתוֹ.
יְהוָה, לֹא-יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ; וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ, בְּהִשָּׁפְטוֹ.
קַוֵּה אֶל-יְהוָה, וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ, וִירוֹמִמְךָ, לָרֶשֶׁת אָרֶץ;
בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.
רָאִיתִי, רָשָׁע עָרִיץ; וּמִתְעָרֶה, כְּאֶזְרָח רַעֲנָן.
וַיַּעֲבֹר, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ; וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא.
שְׁמָר-תָּם, וּרְאֵה יָשָׁר: כִּי-אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם.
וּפֹשְׁעִים, נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו; אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים, מֵיְהוָה; מָעוּזָּם, בְּעֵת צָרָה.
וַיַּעְזְרֵם יְהוָה, וַיְפַלְּטֵם: יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים, וְיוֹשִׁיעֵם–כִּי-חָסוּ בוֹ.
לבעיות הקריאה לפי הטעמים בספר התהילים/ מאת ד"ר חיים בר-דיין
עד היום תופס ספר תהילים בחיינו מקום גדול יותר, אחר חמשה חומשי תורה, מאשר שאר כתבי הקודש. רגילים אנו באמירת התהילים ובזמרת פרקים מתוכו מדי יום ביומו ובהזדמנויות שונות ותכופות, בו בזמן שהקריאה בתורה, בנביאים ובחמש מגילות, נעשית על ידינו בעתים קבועות ומזומנות בלבד. הקריאה היא לפי הטעמים, כפי שנערכו סופית לפני אלף שנים ומעלה ע"י חכמי טבריה, בדרך של מסורות שקיבלו בע"פ והנשמרות ברב או במעט בחלקי היהדות השונים שבארץ ובעולם, ואילו האמירה חופשית יותר, ללא הישענות על הטעמים המיוחדים לספר תהילים, למשלי ולאיוב (טעמי אמ"ת), ברוח הקו המלודי והקצבי של התפילה, כפי שנהוגה בעדות השונות.
מבין כתבי הקודש מצטיינים כאמור שלושה ספרים פיוטיים, והם: ספרי תהילים, משלי ואיוב, בטעמים מיוחדים השונים בחלקם, אף בשמותיהם, מהטעמים המצויים בספרים הפרוזאיים שבכה"ק. בשל האופי המיוחד של השירה עולה חשיבותם המוסיקלית של הטעמים האלה על משמעותם התחבירית, ועמדו על כך בזמנם חוקרי טעמי אמ"ת כוויליאם ויקס ואחרים. במידה שידוע לנו גדול היה ורב העושר המוסיקלי, שהעניק לנו ס' תהילים על מזמוריו השונים, שהיוו בחלקם הגדול יסוד בעבודת המקדש בבית ראשון ושני. בחלקם נבעו משירת עולי רגל לירושלים, ובחלקם שמשו כתפילות בבתי כנסת מתקופת בית שני או כשירת יחיד, השופך את לבו לפני קונו.
אין אנו יודעים אם אמנם הושרו מזמורי תהילים בבתי הכנסת שנתקיימו בצד המקדש ובקרבתו בתקופת בית שני, כדרך שבוצעו במקדש עצמו, ואם בוצעו אותם המזמורים במקדש ובבתי הכנסת יחד. אחר החורבן ודאי שונה היה ביצועם בשל ביטול הליווי בכלים ובגלל השינויים בדרך העבודה ואופייה. יש להניח שעוד בתקופת הבית התחילו מזמורי תהילים ולאו דווקא המזמורים הנהוגים במיוחד במקדש, לתפוס מקום נכבד בתפילה ובזמרה שבבתי הכנסת ושבהם דווקא נתגבשה קריאתם לפי הטעמים.
אם כי קריאת ספרי אמ"ת בציבור הייתה בימי הביניים פחותה יותר מאשר הקריאה בתורה ובנביאים, ואם כי מספר היודעים את הקריאה הזאת מבין הציבור היה אז בשל כך קטן ביותר – ידועה הייתה הקריאה בספרי אמ"ת בשימוש עוד במאה השבע עשרה, ואולי גם בראשית המאה השמונה עשרה. המדקדק האיטלקי ר' אליעזר בן משה פרובינצאלי, למשל, מציין בדבריו המובאים ע"י ר' ידידיה מנורצי ב"מנחת שי" (לראשונה מנטובה, תק"ב) את אופן ניגונם של רבים מן הטעמים הללו כרגיל וכמנוסה. מפי הרב זמורה מצרפת, שחי בסוף המאה הי"ז, נמסר ע"י חוקרי המוסיקה הצרפתיים מהתקופה ההיא, על ההבדלים בקריאת התורה, הנביאים, תהילים, שיר השירים, וקהלת, כנראה אף זה על יסוד ידיעה וניסיון אישיים של הרב. דחיקתה של קריאת מזמורי תהילים לפי הטעמים הלכה וגדלה במשך הדורות כנראה ע"י הכנסת חלקים ניכרים מספר תהילים לתוך התפילה עצמה והתאמתם בזמרתם לנוסח התפילה והסליחות, לפי הכלל של "מענינא". כלל זה השפיע כידוע אף על זמרת אחדים מהם בנוסחאות של התורה, הנביאים, מגילת איכה וספר איוב. מצד שני קרובה השעה שהקריאה הפכה מתוך השימוש היומיומי וכדי השימוש עצמו לאמירה בפישוטה, בריהוטה, בהאצתה, עד כדי קבלת צורה של פלסמודיה. אין להוציא מכאן את אפשרות השפעתה של הקריאה מצידה היא על נוסח התפילה.
לא ייפלא אפוא שמהמאה הקודמת ועד ימינו רווחת הדעה בספרותנו, שנגינות הטעמים נשמרו בחלקן במזרח, ואילו אצל יהודי אשכנז עברו נשכחו. בשל סיבה זו לא נמצא בספרותנו, ועל אחת כמה וכמה בספרות הלועזית תיווי שהוא לטעמי אמ"ת.
בעבודתו של החוקר היהודי איש וילנא ר' דוד ראובן בר' הלל נח מגיד, עוד בשנת 1907, יש מחקר הנוגע לצד המוסיקלי של הטעמים שבכתבי הקודש והתפרסמו חלקים מחגירותיו באנציקלופדיה היהודית שבלשון הרוסית. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא עסק באפשרויות החייאתה של קריאת מזמורי תהילים לפי טעמי אמ"ת. בשנת 1921 פרסם ר' דוד לראשונה ניסיון של רקונסטרוקציה של מזמור סז מספר תהילים לפי טעמי אמ"ת, על יסוד החומר שהיה לו מתקופת חינוכו בילדותו ובנעוריו בעיר מולדתו וילנא, שאסף אח"כ בשבתו בפטרסבורג והעשיר במסעו על פני רוסיה האירופית והמזרחית. עיבוד זה צרף ר' דוד אחר כך להרצאתו על "המוסיקה היהודית העתיקה ועל הפסלמודיה של היהודים". בקביעת הקשר בין הקריאה לבין אמירה, בהדדיות שבינן לבין התפילה, הסליחות וקריאת התורה בימים הנוראים, ודאי אין קריאה זו מזמן המקדש או מתקופת חכמי טבריה. שולט בה המודוס החיג'אזי או "אהבה רבה" אם גם בשינוי מה ובהתקרבות לסולם ההונגרי (מקאם נוואת'ר או "הסולם הנודד" לפי סמינסקי) ואף על פי כן חותם העתיקות המזרחית טבוע בקריאה זו, המקרבת אותנו להבנת המלוס של קריאת תהילים בכלל, חקירתה והחייאתה בעתיד.
