ספר תהילים כמקור לנוסח התפילה | מאת ד"ר יוסף היינימן

אין ספק שיצירת התפילה והסידור היא היצירה הדתית הגדולה, ואפשר לומר ההפכנית של תקופת בית שני, אם כי קשה לקבוע בדיוק אילו דורות בתקופה ההיא הם שתרמו את עיקר התרומה ליצירה זו. אבל יש כאן יצירה גדולה, יצירה ששינתה ממש מן הקצה אל הקצה את חיי הדת, עי"כ שהיא ייסדה דרך חדשה של עבודת ה', דרך חדשה של פולחן , את הדרך של עבודה שבלב, שלא היתה קשורה – כמו עבודת המקדש – למקום מסוים ולא היתה זקוקה למתווכים, לאנשי מעמד מיוחד, אלא כל אדם יכול לקחת בה את חלקו הפעיל כחלק של ציבור מתפללים.

ברם, יצירה זו לא היתה בחינת יצירה יש מאין. יוצרי התפילה עיינו בתפילות והתהילות שבמקרא וביחוד באלה שבספר תהילים, ומשם הם שאבו ולקחו מטבות לשון, צורות וסגנונות. על מגמתם זו של מחברי התפילות, לא ליצור את הכל בעצמם אלא להיזקק למקורות התנ"כיים, לדוגמות שבמקרא, אנו למדים גם מדבריהם של חז"ל עצמם במקומות שונים. כך למשל בשעה שהם מדברים על נוסח הברכה הראשונה שבתפילת העמידה, וטוענים נגד אלה, שהיו מרבים בה דברי שבח והיו אומרים: "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והעזוז", שאפילו אותם שלושה "הגדול, הגבור והנורא", אלמלא כתב  אותם משה בתורתו ובאו אנשי כנסת הגדולה וקבעו אותם בתפילה, לא היינו אומרים אותם.

הוי אומר, שעל אף ההעזה, שאינה חסרה ביצירת התפילות, התאפקו מרצון ואמרו: עלינו להידבק במה שנמצא בתנ"ך, עלינו לנהוג בצניעות ולא לכתוב דברי שיר ותהילה משלנו, אלא להיות ממשיכים, או אולי יותר נכון: לשאוב מן היש והמצוי בתנ"ך, ועל פיו ליצור את מה שבדעתנו ליצור.

אותם הדורות כבר לא ראו את עצמם ראויים לספר בשבחו של מקום בעצמם, ולכן הם גם נמנעו מיצירה של מזמורים כדוגמת מזמורי התהילים עצמם. לא ניסו כוחם בכך אע"פ שיש להניח שהיו יכולים ליצור יצירות כאלה, שהרי כיתות שונות, כגון כת מדבר יהודה וחוגים דומים, שחיברו חלק מן הספרים החיצוניים, המשיכו ליצור יצירות וסגנונות דוגמת אלו בתנ"ך.

ברם יצירותיהם של חכמי ההלכה בשטח התפילה אינם בדרך של המנון, אלא על פי רוב יצירות צנועות בלשון וסגנון פשוטים, שכן גזרו על עצמם הימנעות מיצירה חדשה לגמרי.  ואף על פי כן אין ספק שאותן היצירות שהם יצרו, אותן התפילות שהתקינו, לא מועטה בהן מידת החידוש בסופו של דבר, שכן יוצרי התפילה לא העתיקו מן התנ"ך באופן מכאני ולא השתמשו בכל הנמצא והמצוי בספר תהילים, למשל, בלא הבחנה וללא ברירה, ואף לא עשו את דברי המקרא עצמם לגופן של התפילות, כפי שעשו הקראים בתקופה מאוחרת יותר, שאצלם רוב רובם של התפילות הם פרקי מקרא כפי שהם. וכבר התריע רב סעדיה גאון שאין זה ראוי שאנו נתפלל בלשונותיהם של הנביאים, שהרי בפי הנביאים מדבר ה' אל האדם, ואילו בתפילה מן הראוי הוא שהאדם יפנה אל ה'.

ובכן, לא כך נהגו יוצרי התפילות, אלא הם ביררו ובחרו וסיגלו את הדברים למטרתם ואף יצרו נוסחים משלהם, אם גם במידה מרובה במתכונת המקרא ובסגנונו. מלבד אותם מזמורי תהילים שאמירתם הפכה חובה השתמשו אמנם מדי פעם בפעם גם בפרק מן המקרא לגופה של ברכה מסוימת. דוגמה לכך יכולות לשמש ברכות התעניות שעליהן מדובר במשנה תענית פרק ב, שהיו אומרים שש ברכות נוספות לשמונה עשרה שבכל יום, וכפי שמעידה המשנה היו ברכות אלו לקוחות ממזמורי תהילים, כמו שהן, בתוספת סיום וחתימה. דוגמה שניה לאותה דרך של העתקת פסוקי תנ"ך לתוך גופה של ברכה נשתמרה לנו גם במלכויות, זכרונות ושופרות של ראש השנה. אמנם היום אנו פותחים ברכות אלו בהקדמה יפה וארוכה וכן אנו מסיימים בהם בסיום ארוך ונעלה, אבל עיקר הברכה, מה שחייבים לומר כדי לצאת ידי חובה הם הפסוקים מן המקרא – עשרה לכל הפחות, שיש לאומרם בכל אחת מברכות אלו, כמובן בתוספת חתימה. ואפילו בין ברכות השמונה עשרה של חול, מצוי לפחות בנוסח ארץ ישראל הקדום, כפי שנתגלה בכתבי יד שנמצאו בגניזת קהיר, שלעיתים גוף הברכה אינו אלא פסוק מן המקרא, כגון בברכת התשובה, שבה אנחנו אומרים "השיבנו ה' לתורתך" וכו', ואילו בנוסח א"י נמצא שם פשוט הפסוק מתוך מגילת איכה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם" בתוספת החתימה: ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". ברם אין זו הדרך הרגילה, ולא תמיד, ואף לא ברוב המקרים, ניסחו את גוף הברכה בפסוקי מקרא ממש.

יתר על כן, אפילו במקום שנשענו על פסוקים כאלה ושיקעו אותם בתוך גוף הברכות לא נמנעו מלשנות אותם בסגנונם, כדי להולמם למטרת התפילה. כך למשל השתמשו בפסוק "רפאני ה' וארפא" שבירמיהו, אך הפכו אותו ללשון רבים, שהרי התפילה בציבור מן הראוי שתיאמר בלשון רבים.

לפעמים הכניסו לתוך גופי הברכות, אם לא פסוקי מקרא, הרי לשונות מקרא לא מעטות. מלבד אלה שהזכרתי כבר לגבי הברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה, הרי באותה ברכה אנו מוצאים את המילים "אל עליון קונה שמים וארץ" (כך בנוסח ארץ ישראל הקדום). עיקר המקור ללשונות תפילה הוא ספר תהילים. ממקור זה שאבו את הנוסחות הקבועות של הברכה, אותן הנוסחות המשמשות סימני היכר עיקריים של תפילות החובה של הציבור. כאשר אדם מתפלל תפילת יחיד או תפילת רשות, תפילה אינדיבידואלית ספונטנית, הרי יכול הוא להשתמש בכל נוסחה ונוסחה שהוא רוצה בה. הוא יכול לפתוח "ריבונו  של עולם", או "מודה אני", יכול הוא לומר "יהי רצון מלפניך" או "ישתבח שמך מלכנו". מה שאין כן בתפילת החובה של הציבור. כאן היתה למסדרי התפילות מגמה ברורה עד מאוד, שרצו שתפילה זו תהא נבדלת מתפילות הרשות ותפילות היחיד דווקא ע"י כך  שנתיחדה לה נוסחה משלה, שהיא היא סימן ההיכר שלה, היינו: הברכה בשם ומלכות שאין להשתמש בה לשום מטרה אחרת מלבד תפילות החובה. אותן הנוסחות הקבועות, שהן חוט השדרה של תפילות החובה, גם הן מקורן בתנ"ך, וביחוד בספר תהילים. לפני שנפנה למטבע הברכה, נזכיר כן נוסחה אחרת שגם לה יש תפקיד נכבד, הנוסחה "ברכו את ה'" שנמצאת לא מעט בספר תהילים, אלא שעל ידה יש גם נוסחות אחרות לא פחות נכבדות, כגון: "הללו את ה'", או "הודו לה'" וכיוצא באלו. מבין כל אלה בחרו יוצרי תפילות  החובה ב"ברכו את ה'", ורק היא קיבלה תפקיד מסוים –  תפקיד של נוסחת הזמנה לתפילה בציבור. כך פותחת תפילת הציבור בשחרית ב"ברכו" (שהרי פסוקי דזמרא אינם עדיין חלק בלתי נפרד של התפילה בציבור), והוא הדין תפילת ערבית, וכן קריאת התורה בציבור  (שהרי בימי המשנה בירך  על התורה לפני רק ראשון העולים).

אף הפתיחה של ברכת המזון, ברכת הזימון, היתה מנוסחת ב"ברכו" ולאו דווקא "נברך". הוי אומר, שבכל אותם המקומות שבהם פותחים אנו בתפילה שלימה, היינו: בסדרה של ברכות, משמשת פתיחה זו, כפי שהיא מצויה בספר תהילים. גם כאן אנו מבחינם במגמה לבחור בנוסחה אחת דווקא מבין הנוסחות השונות, ואף היא לא הועברה לשימוש בתפילה ללא שינוי, שהרי היום אנו מוסיפים למילים "ברכו את ה'", את המילה הנוספת "המבורך" כדברי ר' ישמעאל במשנה. וטעם הדבר לפי הירושלמי, מפני שאין זה מן הראוי ששליח ציבור יוציא את עצמו מכלל המתפללים; ואפילו כשהמדובר הוא בראשית התפילה, שעה שהוא מזמין את הציבור להשתתף בתפילה, הקפידו שלא יוציא את עצמו מן הציבור, ולא יאמר להם: "אתם ברכו את ה'" שמשתמע כאילו "אתם ולא אני", כדברי הרשע בהגדה של פסח, "לכם ולא לו". וכדי שלא ייווצר רושם כזה הוסיפו את המילה "המבורך", שבה מביע שליח הציבור את השתתפותו ואת הזדהותו באותו השבח של הציבור: "אתם ברכו את ה' שהוא מבורך גם בפי". בדומה לכך השתמשו יוצרי התפילות גם בנוסחות אחרות המצויות בספר תהילים, כגון: "הודו לה'", "אודך ה'", וכיוצא באלו, אלא שאת אלו העתיקו בעיקר לפתיחותיהם של ברכות הודיה, בברכת המזון וכדומה, וגם כאן בשינויי סגנון, בהתאם לצרכים: "מודים אנחנו לך", "נודה לך", וגם בלשון יחיד "מודה אני לפניך". אבל בראש וראשונה יש חשיבות לעצם נוסחת הברכה, שלה ניתן מעמד וסטטוס מיוחד. גם את הנוסחה הזאת לקחו מספר תהילים. ואף על פי שמצויות בו נוסחות שונות, שכל אחת מהן יכולה לשמש למטרה דומה, כגון: "הללו", "אהללך", "הודו", "אודך" וכיוצא באלה, ואין לומר שנוסחות אלו אינן כשרות כדי להביע בהן את שבחו של מקום, הרי בכל זאת לא רצו יוצרי תפילות החובה לשמור על הסגנונות השונים הללו. אדרבא, הם רצו למנוע את אפשרות הגיוון ובחרו בנוסחה אחת בלבד, שתהא סימן ההיכר הבלעדי של תפילות החובה. גם בעניין הזה הם נהגו באופן שונה לחלוטין, למשל, מאנשי כת מדבר יהודה, שאצלם, למשל במגילת ההודיות, משמשות זו על יד זו נוסחת "ברוך את ה'" – שהיא מטבע הברכה שלנו, והנוסחה "אודכה א-דני". וכן אנו מוצאים בספר בן סירא העברי פרק נ"א שורה שלמה של שבחים, שאפשר להכיר בהם שהם בעצם נוסחות ברכה, אלא שבמקום "ברוך" באה בהם הפתיחה "הודו": "הודו לא-ל התשבחות כי לעולם חסדו", "הודו לשומר ישראל", "הודו ליוצר הכל", "הודו למקבץ נדחי ישראל", "הודו לבונה עירו ומקדשו", וכן הלאה. כאן יש לנו כבר ברכות ממש כמו בתפילות החובה שלנו, אלא שבמקום הפתיחה "ברוך אתה ה'" אנו מוצאים פתיחה אלטרנטיבית בלשון "הודו".

היכן המקור של אותה נוסחה "ברוך אתה ה'"? היא אינה מצויה ביותר בתנ"ך: אדרבא היא נדירה ביותר. מצויה בתנ"ך נוסחה דומה במקצת, "ברוך ה' אשר עשה..", כגון בברכת עבד אברהם, "ברוך ה' אשר לא עזב חסדו מעם אדוני" והוא הדין בספר תהילים עצמו, למשל "ברוך ה' שלא נתנני טרף לשיניהם" במזמור קכ"ד, והרבה פסוקים אחרים הבנויים לפי המתכונת הזאת "ברוך ה' אשר..".

אבל גם בחתימותיהם של ספרי תהילים השונים נמצאת מעין נוסחת ברכה, כמו "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", "ברוך ה' מציון שוכן ירושלים", וכיוצא בזה. אבל כיוון שליוצרי התפילות היתה מטרה למצוא נוסחה אחת בלבד, נוסחה בלעדית שתשמש בכל תפילות החובה, לכן בחרו בנוסחה נדירה זו: " ברוך אתה ה'", הנמצאת בסך הכל פעמיים בתנ"ך, פעם אחת במזמור קי"ט, "ברוך אתה ה' למדני חוקיך", ועוד פעם אחת בספר דברי הימים. הסיבה המכרעת להעדפת נוסחה נדירה זו היתה עצם היותה נדירה;  יתר על כן יתכן מאוד שהעדיפו את נוסחת "ברוך אתה ה'" על הנוסחות המצויות יותר, משום שיש בה פנייה ישירה אל ה' בלשון נוכח. אבל גם את הנוסחה הזאת שינו לצורכיהם: ראשית כל בפתיחת הברכה הוסיפו על המילים "ברוך אתה ה'" עוד "אלוקינו מלך העולם". ובשעה שבתנ"ך אנו מוצאים את ההמשך "למדני חוקיך", בלשון ציווי, הרי אין הדבר כך במטבע הברכות שבתפילות. כהמשך לנוסחת הפתיחה הנ"ל רגיל לבוא בתפילות משפט הפותח ב"אשר", כמו שמצאנו בתנ"ך בנוסחת "ברוך ה' אשר.." כגון "ברוך אתה ה'.. אשר קידשנו במצוותיו.." וכיוצא בזה. במקום משפט זיקה מצוי בתפילות גם המשך בבינוני פועל , כגון "גואל ישראל", "המעריב ערבים", "נותן התורה", "הזן את העולם" וכיוצא באלו – סגנון שאין אנו מוצאים אותו בתנ"ך, לא אחרי "ברוך ה'" ולא אחרי "ברוך אתה ה'", גם כאן גילו יוצרי התפילות לעצמם חופש מסוים בקביעת הדברים בהתאם למטרתם; אלא שמעניין הדבר, שאותם לשונות בבינוני פועל הבאים אחרי הפתיחה הסטראוטיפית של הברכה, אף הם ברובם נקלטו ונאספו מן התנ"ך, ובראש וראשונה מספר תהילים.

ואם לא מצאו במקרא את הלשון המתאימה ממש, הרי לקחו לשונות דומים ויצרו מהם את המטבע הדרוש, וגם אז במתכונת המקרא ממש. גם כאן הדוגמות מספר תהילים מרובות. כך למשל אנו מוצאים, כי החתימה "בונה ירושלים" נלקחה מהפסוק "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהילים קמ"ז). אבל כאשר חיפשו להם חתימה לברכת קיבוץ גלויות, העדיפו לא להשתמש בהמשך הפסוק "נדחי ישראל יכנס" ולהפוך אותו ללשון בינוני: "מכנס נדחי ישראל" שבספר ישעיהו פרק נ"ו.

במזמור קמ"ו, אנו מוצאים שורה שלמה של תוארי שבח לה', שאת רוב רובם הפכו לברכות, כגון: "ה' מתיר אסורים", "ה' פוקח עורים", "ה' זוקף כפופים". דבר זה בא ללמדנו שאע"פ שיוצרי התפילות היו נאלצים ליצור נוסחים משלהם, הרי במידת האפשר שאבו מן התנ"ך והשתמשו בלשונותיו.

אסיים בכמה מילים על השימוש באותם  "חתימות ברכה" כביכול שנמצאים בסיומי חמשת ספרי תהילים. גם חתימות אלו מצאו להם שימוש בתפילות הציבור, אבל דווקא במקומות שלא היה צורך בהם, בחתימת ברכה בשם ובמלכות. בסוף פסוקי דזמרה, אחרי שגומרים את קריאת המזמורים האחרונים, יש אצלנו אוסף כזה של חתימות, "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו', הבאות לשם סיום זמני של התשבחות והזמירות, שהרי רגילים אנו להוסיף אחרי מזמורי תהילים אלו היום גם את שירת הים, ולכן אין כאן עוד המקום לברכת החתימה "ישתבח שמך" וכו', המסתיימת במטבע ברכה ממש; וכדי שלא נסיים את ספר התהילים בלי הבעת כל שבח, אנו אומרים מעין ברכות, שאינן ברכות ממש מבחינת ההלכה. כך גם נהגו בנוסח ארץ ישראל הקדום, כפי שנשתמר בקטעי הגניזה, לסיים אחרי המזמורים של יום באחד מפסוקי החתימה הנ"ל, ולפעמים אף פתחו בפסוקים אלה.

הוה אומר, שפסוקים אלו שימשו תחליף לברכה. היתה הרגשה שאין זה מן הראוי לומר את המזמור כשהוא ערטילאי כביכול ואינו מלווה בלשונות ברכה, אבל כיוון שלא תיקנו חז"ל לומר כאן ברכה בשם ומלכות, מצאו את הדרך הפשוטה להשתמש באותם פסוקי תהילה כפי שהם, והרי אותם הפסוקים אינם נחשבים כמטבע ברכה במובן ההלכתי של המילה, ולא חל עליהם האיסור של ברכה לבטלה.

שימוש ליטורגי עד היום הזה: כאשר אדם רוצה לומר דברי הודיה ושבח על התורה, במקום שלא תיקנו לומר ברכת התורה בשם ובמלכות. אצלנו נהוג הדבר ב"הדרן" שלאחר סיום מסכת מן התלמוד, שבו אנו אומרים "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" וכו', אבל אין אנחנו מסיימים במטבע ברכה "ברוך אתה ה'", אלא, באותו פסוק "ברוך אתה ה' למדני חוקיך". נראה שדווקא זה היה השימוש המקורי של אותו נוסח "הערב נא", שלא היה מיועד מתחילה לברכות התורה של חובה, שאומרן היחיד לפני תפילת שחרית. ורק אחרי שצירפו את הנוסח הנ"ל לברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעסוק בדברי תורה" באו דורות אחרונים וחשבו שזהו המשך הברכה, ואם כן, מן הראוי גם לסיים בברכה; ואז יצרו כנראה את המטבע "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל".

מטבע זה אינו נמצא בכל הנוסחים; יש נוסחים שבהם בא במקומו "ברוך אתה ה' נותן התורה". הרמב"ם בתשובותיו חולק על המטבע הזה ואומר: אין זה כלל ניסוח ראוי, שה' אינו מלמד אותנו את התורה, אלא ה' הוא נותן התורה. ואף זאת, אפילו בגמרא עצמה במסכת ברכות , היתה גרסה, שבסוף "הערב נא" אומרים את הפסוק: "ברוך אתה ה' למדני חוקיך", אלא שרש"י והתוספות שם דוחים את הגרסה הזאת, מכיוון שהם סבורים שנוסח "והערב נא", הוא חלק בלתי נפרד מברכת התורה. אך לאמיתו של דבר היתה זאת כפי הנראה תפילת שבת ובקשה שאמר אותה היחיד לפני הלימוד או אחריו, בשעה שלא היה חייב לומר ברכה בשם ומלכות; ובכל זאת ביקש להביע את רחשי לבו, ולהודות לה' על התורה שנתן לו, באותו רגע שהוא נפרד מלימודו.