תפילה ובקשות אצל יהודי מרוקו / מאת חנה פתיה

 

מסורת יהודי מרוקו מכילה בתוכה רבדים תרבותיים מרובים ומתוך כך סגנונות מוסיקליים שונים ומגוונים.  ניתן להצביע על מספר שכבות בולטות:

1.סגנונות עממיים מקומיים – בעיקר הדברים אמורים בתרבות המוסיקלית הבֶּרְבֶּרית השלטת במרחבים הפנימייים של המדינה, בהרי האטלס ובדרום, אזורים בהם היתה קיימת התיישבות יהודית עוד לפני בוא האיסלם.

2.המוסיקה האנדלוסית-צפון אפריקאית – זוהי המוסיקה האמנותית של חצרות השליטים המוסלמיים בממלכה האנדלוסית ובארמונות של מלכי מרוקו שהפכה להיות המוסיקה הקלאסית הלאומית של מרוקו. היא אומצה על ידי היהודים והורכבה על הפיוטים. הרפרטואר והסגנון השייך למסורת הנובה המרוקאית מזוהה בשם "אלא" או "חייכ" נוסף על כך הרפרטואר האלג'יראי (דג'ירי) והתוניסאי, המוכר ומבוצע גם במרוקו (ראו מאמר על הנובה האנדלוסית).

3. השפעות מזרח תיכוניות–ערביות שהתגברו בעיקר במהלך המאה ה-20.

4.השפעות מערביות, בעיקר בעקבות התקופה הקולוניאליסטית הצרפתית.

ישנו קשר ברור בין עולם הפיוט לגווניו ובין עולם המוסיקה, כלומר אופיו של הפיוט והזמן בו הוא מושר משליך על האופי המוסיקלי. לדוגמא, המוסיקה הדומיננטית באירועי שמחה (חתונה וכד') תהיה בעלת אופי עממי יותר לעומת המוסיקה של שירת הבקשות (ראו להלן), שתהיה על פי רוב בעלת אופי אמנותי–אנדלוסי, הדורש ידע רב.

במוסיקה של התפילה של יהודי מרוקו קיימות מספר שכבות מוסיקליות:

1) המסורת המוסיקלית של התפילה המיוחדת ליהודי מרוקו, ובה יש סגנונות משניים הקשורים לקהילות הגדולות של מרוקו.

2) השכבה המוסיקלית של מסורת יהודי המזרח, המשתקפת בשימוש במנגינות ליטורגיות – מתורכיה ומאיזור ארץ ישראל, שהובאו לצפון אפריקה על ידי ה"שד"רים" מן המאה ה-19 ואילך (השד"רים היו שליחים שהגיעו במטרה לגייס תרומות לא"י). אפשר להבחין בהשפעה ספרדית-מזרחית בלחנים של מספר פיוטים בימים הנוראים.  

3) הרובד של זמרת התהלים, המתבטא בצורה של מנגינות מדודות ללא משקל קבוע. גם שכבה זו היא אבן יסוד עתיקה במסורת המוסיקלית הצפון אפריקאית. זמרת תהילים זו הופצה על ידי החזנים המרוקאים בקרב קהילות הספרדים במערב אירופה.

4) טעמי המקרא – קריאת התורה, ההפטרה והמגילות מבוצעת בנוסח ייחודי ליהודי מרוקו שאינו מושפע מהנוסח של יהודי המזרח האחרים.

בשבתות החורף, בין סוכות לפסח, נוהגים יהודי מרוקו לקום בלילות שבת לפנות בוקר ולהתכנס בבית הכנסת לשירת פיוטים הנקראת "שירת הבקשות", שירה שבה נוטלים חלק כל חברי הקהילה – רבנים, פייטנים וציבור המתפללים. במרכז בית הכנסת מוצבים מספר שולחנות, וסביבם יושבים הרבנים, הפייטן הראשי הנקרא "אל מקדם אל כביר" (המוביל הגדול), הפייטנים המשניים וחובבי שירה המבצעים פיוטים יושבים במקומות קבועים במהלך האירוע.

המשתתפים בשירת הבקשות הם:

1) הפייטן הראשי – ה"מוקדאם" :  – יודע ובקי היטב בלחנים השונים של הפיוט ובמסורת המוסיקלית, וכן יודע לרתק אליו את קהל המאזינים בהפגינו שלל גוונים בביצוע הפיוטים. הפייטן הראשי פותח את מעמד הבקשות ביושבו בשולחן הראשי המרכזי בבית הכנסת. הוא שר את קטעי הסולו החשובים ומנחה את שאר המשתתפים. הוא קובע את סדר השרים ואת קטעי הסולו ומפעיל את הציבור בקטעים המקהלתיים.

2) הפייטנים המשניים: יושבים בשולחן הראשי סמוך לפייטן הראשי. הם מתמצאים ובקיאים בשירת הבקשות, שרים מספר קטעי סולו וחייבים לשלוט בלחנים השונים לכל פיוט ופיוט.

3) חובבי השירה / חבורת הבקשות: יושבים מסביב לשולחן הראשי ומשמשים מעין מקהלת עזר. החבורה מלווה את הפיוטים בקטעים קצרים מהשירים. בד"כ נפגשים במהלך השבוע ללימוד פיוטים מפי הפייטן הראשי.

4) הקהל: משתתף בקטעי המקהלה ורוב הזמן מקשיב.

ההתכנסות לשירת הבקשות נפתחת באמירת תיקון לאה, שהוא חלק מ"תיקון חצות",[2] ובאמירת קדיש. לאחר מכן מושרים שני פיוטים קבועים (דודי ירד לגנו; ידיד נפש) שלחנם משתנה משבת לשבת בהתאם ל"נובה" של אותה שבת.

לאחר מכן מושרת בקשה לשבת הפותחת את סדרת הפיוטים של אותה שבת ולאחריה מושר ה"ביתאיין" – קטע שירי קצר המבוצע ללא משקל, שתפקידו לבשר את הנובה ( סולם ומערכת מוסיקלית) בו ישתמשו באותו ערב. אז מתחילה סדרת השירים המיוחדת לאותה שבת. סדרה זו נחתמת ב"קצידה", שיר המספר את סיפורה של פרשת השבוע בחרוז ובמשקל.

הבקשות לכל שבת הן:

1. בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות על פי רוב במצוות השבת ופותחות את סדרת הפיוטים לאותה שבת.
2. ה"ביתאיין" או ה"אסתכבר" – קטע שירי קצר המופיע לאחר הבקשה לשבת ותפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את הנובה בה ישתמשו באותו ערב. ביתאיין" פירושו "שני בתים" על שום החזרה על הפיוט הקצר בן בית אחד, פעמיים.
3. רצף פיוטים – 13-32 פיוטים לכל סדרה שבועית. הפיוטים הם קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ ישראל. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. בסה"כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).
4. הקצידה – מופיעה בחלק האחרון של האירוע והיא מסיימת אותו. בקובץ "שיר ידידות" קיימות 89 קצידות. הפייטן בוחר מביניהן אחת שאותה יבצע בפני כל הנוכחים. הקצידה היא שיר סיפורי בנושא הקשור לפרשת אותו שבוע, הוא ארוך ושקול, עם פתיחה. כל טורי הקצידה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. הקצידה הקלאסית, שמקורה בשירה הערבית הג'אהילית הקדם-איסלאמית, בנויה משני חלקים: חלק ראשון הוא הפתיחה, וחלק שני מהווה את עיקר השיר.

 

 שירת הבקשות התפתחה במרוקו בשלבים הראשונים במסגרות מצומצמות, והיא נכללה בקבצי פיוטים של קהילותיה ובכתבי-יד של פייטניה, בצורת פיוטים מיוחדים ל'בקשות'. עד ראשית המאה ה-20 היה חלקה היחסי של שירת הבקשות ברפרטואר הכללי של הקהילות במרוקו זעום לעומת חלקם של סגנונות מוסיקליים אחרים. בשירת הבקשות המרוקאית כיום, קיימות למעשה שלש שכבות מוסיקליות:

1) סגנון "הקדים" – זהו החומר הקדום (הישן) של שירת הבקשות. אלו הם לחנים מהמאות ה-17 וה-18 שהורכבו על פיוטים עתיקים שמקורם כנראה מחוץ למרוקו. חלקם של הלחנים הוא ממקורות מקומיים, חלקם הובאו על ידי השד"רים מארץ ישראל למרוקו ובתוכם פיוטים ולחנים של פיוטים מארץ ישראל ומתורכיה וארצות הים התיכון האחרות. לחנים אלו הפכו במשך השנים לחלק בלתי נפרד של התרבות המוסיקלית של יהודי מרוקו.

2) המוסיקה האנדלוסית – המוסיקה המרכיבה חלק נכבד משירת הבקשות המרוקאית.

3) סגנון ה"ג'דיד" – לחנים חדשים ומודרניים מראשית המאה ה-20 – לחנים עממיים ממצרים ומארצות הים התיכון ש"אומצו" על ידי הפייטנים על מנת למשוך את הצעירים חזרה לבית הכנסת, זאת כחלק מנסיונו של הממסד הדתי בראשית המאה ה-20 במרוקו להילחם בירידת מנהג שירת הבקשות.

לסיכום, מסורות המוסיקה של יהודי מרוקו מצטיינות בגיוון מרשים ובעושר מוסיקלי רב. מסורות אלו התפתחו במשך מאות שנים בקרב קהילות היהודים במרוקו, והן כוללות מוסיקה ליטורגית (תפילה), המוסיקה של הפיוטים ובתוכה המסורת הייחודית של שירת הבקשות, המוסיקה האנדלוסית והמוסיקה העממית. מסורות מוסיקליות אלו הגיעו לישראל בעקבות עלייתם של יהודי מרוקו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, ולמרות המשבר התרבותי הגדול שהתחולל בקרב קהילה זו בישראל, שמרה הקהילה על המסורת שבידה.