מתוך הרצאה בקהילת קול יהודה במודיעין, מוצאי ראש חודש אדר תשפ"ו

כך מתחיל הקשר שלי עם פורים: בערב תענית אסתר מביא אבא הביתה אחת עשרה בובות שוקולד בעטיפת נייר כסף צבעוני, אחת גדולה ועשר קטנות, ואנחנו הילדים מצפים למחר, לתלות אותן.

בָּתענית אחה"צ היינו בוחרים חוט חזק, קושרים אליו את הבובות, ומותחים הכול בין שני מקלות או שני כסאות בפינת האוכל. במוצאי פורים היינו מחלקים בשמחה את השלל.

לימים למדתי שגם עדות אחרות נוהגות כך, אבל זה הדבר הראשון שאני זוכר אחרי 70-65 שנה מפורים שלי כילד, ויודע שגם סבא וגם הוריו נהגו כך. 

היה עוד מנהג בשאלוניקי שביוון: בבוקרו של ערב החג תלו בתקרת בית הספר היהודי בובת המן עשויה סוכר. המורה היה עומד מול הילדים ומכה בו במקל. כשדמות המן התנפצה על רצפת הכיתה – אספו הילדים את החתיכות ואכלו בהנאה. המנהג רווח עד תחילת המאה ה-20. 

תליית המן ובניו הצטרפה למכלול של דברי מזון ומתיקה – מאפים ותבשילים, סוכריות וממתקים, ובמיוחד הייתה חלק ממערך של פיוטים ומנהגים, חוויה כוללת ושלמה של חג שמח ומשמח, עמוק וקליל, שחיבר את בני ישראל זה לזה ואל אביהם שבשמיים.   

*

שמחת פורים החלה בליל שבת זכור. נהוג היה להוסיף בסעודה מנה בשרית ייחודית: פשטידה ממולאת בריאות – אך העיקר היה למחרת. אות הפתיחה היה אמירת "מי כמוך ואין כמוך" לרבי יהודה הלוי, פיוט מורכב, משובץ פסוקים מכל התנ"ך. שרנו כמו כל הספרדים, אבל בלחן קצת שונה, וגם בתרגום לספניולית, שקורין כיום לאדינו.

לקראת פורים טרחו הנשים בהכנת בקלאב'ה וסאמאסאדאס (= משולשים טבולים בדבש ומלאים ברסק אגוזים ושקדים), והיו גם פ'ולאר, מגדל סוכר שבתחתיתו שכבת בצק ובתוכה ביצה קשה, וקופיטה, חלבה עם אגוזים ושקדים.   

אחד השירים שתפסו את לב הילדים הוא "קום מרדכי".

מי אומר למי: "קום, לבש בגדי תפארת, על הסוס עלה ורכב ולראשך עטרת"? …… – המן למרדכי.

ושימו לב איך הגו את השם מרדכי ביוון: מודרוכיי. אליב'אנטה מודרוכי!

קומה מרדכי

קוּמָה, קוּמָה מָרְדְּכַי
לְבַשׁ בִּגְדֵי תִּפְאֶרֶת
עַל הַסּוּס עֲלֵה וּרְכַב
וּלְרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת.
בַּמֶּרְחָץ אוֹשִׁיבָה
אֶרְחַץ וַאֲמָרֵק
וּשְׂעָרְךָ אֲסָרֵק
כִּי זָרִיז הֲרֵינִי
בַּלָּן חָרוּץ הִנֶּנִי.

עֵת בִּקֵּשׁ הָמָן לָתֵת
בִּתּוֹ הַמְּטֹרֶפֶת,
הֵן שָׁוְיָהּ כִּקְלִפַּת שׁוּם
רַק סֵרָחוֹן נוֹדֶפֶת
עָלֶיהָ הַמִּצְנֶפֶת
לֹא יְשׁוּבָה הֵיטֵב
אֻמְלֶלֶת רָעַת לֵב,
עִפּוּשׁ וְגַם גַּזֶּזֶת
וְצַחֲנָה נִתֶּזֶת, אֵיי!

הָמָן, שִׁכּוֹר, יָרַד לָעִיר
מִתְנוֹדֵד פָּנָה לוֹ
בִּקְּשָׁה אִשְׁתּוֹ כִּי לָהּ יַסְבִּיר
הַפָּרָשָׁה יֹאמַר לָהּ.
" וַיֵּרָא", כֹּה עָנָה לָהּ
"וַיֵּרָא אֶל אַבְרָהָם"
יֵשׁ לָנוּ אָב רַחְמַן
הַיְּהוּדִים יוֹשִׁיעַ
וְהַצּוֹרֵר יוֹקִיעַ. אֵיי!

שַׁבָּת, שַׁבָּת, שַׁבָּת
בְּיוֹם שַׁבָּת תָּלוּהוּ
אַחַר כָּךְ הֱסִירוּהוּ. אֵיי!

(תרגם: משה אטיאש)

בחג עצמו, כמו בכל תפוצה יהודית, היו קריאת מגילה, ומשלוח מנות וסעודת פורים ומתנות לאביונים בו ביום לעניים או למשרתי ציבור: מנקה הרחובות, השומר, מדליק פנסי הרחוב, שמש בית הכנסת ואחרים עברו מבית לבית וקיבלו ברוחב לב. ברחובות היו חוגגים רבים, חבורות חבורות, מבושמים או שיכורים, רוכבים על חמורים, על סוסים ועל כרכרות. 

במרכז סעודת פורים היו מזמרים בכל בית את ה"קומפלאס", צרור שירים עממיים, בחרוזים, רובם בלאדינו, שלחנם חוזר מדי בית כדי להקל על הזיכרון. אלה הם שירים סטרופיים,  הבנויים מבתים (סטרופות) המולחנים לאותה מנגינה, החוזרת על עצמה בכל בית, בעוד מילות השיר משתנות. מבנה זה נפוץ מאוד במוזיקה עממית, בשירי ילדים ובבלדות, שבהם המלודיה נשארת קבועה לאורך כל השיר. סופר בהם סיפור המגילה והיו בהם שירי גנאי מצחיקים על המן ועל זרש וילדיהם.

אך למה שרו את תמצית המגילה / על גיבורי המגילה שוב, ולמה בלאדינו? כאן דרושות שתי הקדמות קצרות: 

הקדמה ראשונה: התקופה שאחרי גירוש ספרד (סוף המאה ה-15 והמאה ה-16) נחשבת ל"תור הזהב" של יהדות שאלוניקי. בה הייתה העיר אבן שואבת ליהודים מארצות שונות, בייחוד ספרד ופורטוגל, והפכה למרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר באימפריה העות'מאנית ובעולם כולו.

בניגוד לערים אחרות, שאלוניקי לא הקימה קהילה מאוחדת אחת. המגורשים התארגנו בקהלים נפרדים לפי עיר או איזור המוצא שלהם (למשל: קהל קסטיליה, קהל קטלאן, קהל ליסבון). לכל קהל (ובפי אנשי שאלוניקי "קל") היה בית כנסת משלו, רב, מוסדות צדקה ובית דין עצמאי. היו קהילות שאף קברו בעצמן. בצד הדומיננטיות הגוברת של מגורשי ספרד המשיכו להתקיים גם קהילות ותיקות יותר, כמו הרומניוטים (דוברי היוונית) והאשכנזים. 

במהלך המאה ה-16 הפכה העיר למוקד משיכה לתלמידי חכמים מכל רחבי הפזורה היהודית, והיא נקראה בירת התורה. גדולי עולם פעלו בעיר או עברו דרכה, בהם רבי יוסף קארו (מחבר השולחן ערוך), רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם), ר' אברהם די בוטון בעל ה"לחם משנה" על הרמב"ם. גם רבי שלמה אלקבץ, מחבר "שורש ישי" על מגילת רות ועוד, ומחבר הפיוט "לכה דודי", גדל בשאלוניקי.

מעניין: לרב אלקבץ ולרעייתו לא היה מספיק כסף למשלוח מנות ראוי לחמיו, והוא הגה רעיון מקורי: הוא כתב ושלח ספר בכתב יד שקרא לו "מנות הלוי", על הלכות פורים. 

 ב-1512 הוקם בעיר בית הדפוס הראשון, מה שתרם להפצת ספרות תורנית והלכתית בכל העולם היהודי.

פסקי ההלכה של חכמי שאלוניקי נחשבו למחייבים בכל רחבי האימפריה, והעיר כונתה "ירושלים דבלקן" ו"עיר ואם בישראל".  

במישור החומרי, היהודים הפכו בהדרגה לכוח הכלכלי המרכזי בעיר. נמל שאלוניקי שבת בשבתות, עובדה המעידה על מעמדה של הקהילה. שאלוניקי הייתה העיר היחידה בעולם באותה תקופה שבה היהודים היוו רוב באוכלוסייה.

הקדמה שנייה: לא רק עיר שהייתה מרכז קליטה. אלא גם שפה מאחדת: השפה הספרדית-יהודית [ספניולית / לאדינו] הפכה לשפת הדיבור השלטת בעיר, והשפיעה גם על הלא-יהודים שחיו בה. 

ובכל זאת רוב היהודים בשאלוניקי לא ידעו קרוא וכתוב, בוודאי לא עברית, והנשים ידעו עוד פחות. מי שידע קרוא וכתוב ידע בדרך כלל לאדינו.  

את החלל הזה מילא הקומפלאס, שהיה סיפורי, פשוט, מעלה חיוך, לא מחייב ידע קודם, והעיקר: כתוב בשפה קריאה. כך התאים לרוב האוכלוסייה. הנה התחלתו של השיר הראשון בקומפלאס:

https://blog.nli.org.il/coplas-di-purim/

השימוש בלאדינו והפנייה הישירה אל נשים וילדים, וגם אל מי שאינם יודעים עברית, הייתה מכוונת בפורים ובחגים אחרים. באמצעות הרחבת קהל היעד הגיעו הרבנים והפרנסים בעיר להטמעת ערכי הפורים, ובראשם השמחה, בכלל האוכלוסייה.

והיה בשאלוניקי פורים שני. פורים שני הוא שם כולל לעשרות ימי הודאה של קהילות או משפחות בעדות רבות, שניצלו מגירוש, ממוות או משמד וקבעו לעצמן יום הלל והודאה, בבחינת "ברוך שעשה לי נס במקום הזה" או "בזמן הזה" (על פי בבלי ברכות נ"ד ושו"ע או"ח רי"ח).

בשאלוניקי חגגו בקהל סיציליה – והיו למעלה משלושים קהלים נפרדים ועצמאיים בעיר – את פורים סרגוסה בליל י"ז / י"ח בשבט, לזכר מה שקרה בסרגוסה בשנת 1400 בקירוב.  הקהילה מנתה כחמשת אלפים ראשי משפחות יהודים והיו בה שנים עשר בתי כנסת.  

בליל פורים שני קראו יהודי העיר ממגילת קלף את הסיפור הבא, אחרי שצמו יום שלם:

"ויהי בימי המלך סאראגוסרנוס…", בכל פעם שעבר המלך בשוק היהודים יצאו היהודים לקראתו עם שךושה ספרי תורה של כל בית כנסת, שלושים ושישה ספרי תורה, בנרתיקיהם שהיו עשויים כסף, זהב ורקמה. הפרנסים בירכו את המלך בקול גדול וכל העם ענו אמן.

יום אחד התאספו חכמי העיר היהודים והדיינים בהיחבא, והחליטו כי לא ראוי להוציא את ספרי התורה מבתי הכנסת לפני עובד אלילים. מעתה, החליטו, יכינו שלושה נרתיקים ריקים מכל קהילה על מעיליהם ורימוניהם וייצאו אתם לקראת המלך ואנשיו כדי שלא לבזות את ספרי התורה עצמם.

בימים ההם השתמד אחד ממשרתי המלך, חיים שאמי המכונה מארקוש, וגילה למלך כי היהודים התחילו לצאת לקראתו בתיקים ריקים. כעס המלך מאוד וציווה על משרתיו לארגן לו יציאה נוספת למחרת.

בלילה ההוא נדדה שנת אפרים ברוך שמש אחת הקהילות, ואליהו הנביא נגלה אליו בחלום. "מלא את התיקים הריקים", הורה לו. כך ראו בחלומם גם שנים עשר השמשים הנוספים, וכולם אצו לבתי הכנסת כדי להכניס את ספרי התורה לתיקיהם הריקים. כולם שמרו על הדבר בסוד.

למחרת הגיעו המלך ואנשיו לרחוב היהודים, ואלה יצאו לראתם עם שלושים ושישה ספרי התורה. "פתחו את התיקים!", ציווה המלך. המתפללים היהודים, שלא ידעו על החלום הלילי שירא השמשים, נחרדו מאוד, אך פתחו את התיקים. הם נדהמו לראות בכולם ספרי תורה, ועוד יותר התפלאו לראות שכולם נפתחו בפסוק:

 "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כי אני ה' א-לוהיהם"

זו התמצית. וסיום המגילה: "ארור מרקוש, ברוך אפרים השמש, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל ישראל, וגם אליהו הנביא זכור לטוב".

אדיר תמחה את עשו

כל מה שסיפרתי היה נהוג או מושר בדורנו. עובדה שאני זוכר את הכול מילדותי. הנה דקה מפי פייטן ותיק שנולד בסוף המאה התשע עשרה, יוסף חזן שמו, בהקלטה מלפני 60 שנה, שר בקצב של פעם. לפיוט הוא מקדים פתיחה קצרה, כנהוג:

אזכיר חסדי

נסיים במילים של תקווה, מתוך אחד מפיוטי פורים בשאלוניקי:

שימני ראש על כל אויביי ותשמחני

כימי מרדכי בן יאיר אל חנון וחונני נעים זמירות 124

שנבשר ונתבשר בשורות טובות. 

אדר שמח!