תהילים פרק מג – בביצוע החזן עזרא ברנע
שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים, וְרִיבָה רִיבִי– מִגּוֹי לֹא-חָסִיד;
מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי.
כִּי-אַתָּה, אֱלֹהֵי מָעוּזִּי– לָמָה זְנַחְתָּנִי:
לָמָּה-קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ, בְּלַחַץ אוֹיֵב.
שְׁלַח-אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ, הֵמָּה יַנְחוּנִי;
יְבִיאוּנִי אֶל-הַר-קָדְשְׁךָ, וְאֶל-מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ.
וְאָבוֹאָה, אֶל-מִזְבַּח אֱלֹהִים– אֶל-אֵל, שִׂמְחַת גִּילִי:
וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר– אֱלֹהִים אֱלֹהָי.
מַה-תִּשְׁתּוֹחֲחִי, נַפְשִׁי– וּמַה-תֶּהֱמִי עָלָי:
הוֹחִילִי לֵאלֹהִים, כִּי-עוֹד אוֹדֶנּוּ– יְשׁוּעֹת פָּנַי, וֵאלֹהָי.
לבעיות הקריאה לפי הטעמים בספר התהילים/ מאת ד"ר חיים בר-דיין
עד היום תופס ספר תהילים בחיינו מקום גדול יותר, אחר חמשה חומשי תורה, מאשר שאר כתבי הקודש. רגילים אנו באמירת התהילים ובזמרת פרקים מתוכו מדי יום ביומו ובהזדמנויות שונות ותכופות, בו בזמן שהקריאה בתורה, בנביאים ובחמש מגילות, נעשית על ידינו בעתים קבועות ומזומנות בלבד. הקריאה היא לפי הטעמים, כפי שנערכו סופית לפני אלף שנים ומעלה ע"י חכמי טבריה, בדרך של מסורות שקיבלו בע"פ והנשמרות ברב או במעט בחלקי היהדות השונים שבארץ ובעולם, ואילו האמירה חופשית יותר, ללא הישענות על הטעמים המיוחדים לספר תהילים, למשלי ולאיוב (טעמי אמ"ת), ברוח הקו המלודי והקצבי של התפילה, כפי שנהוגה בעדות השונות.
מבין כתבי הקודש מצטיינים כאמור שלושה ספרים פיוטיים, והם: ספרי תהילים, משלי ואיוב, בטעמים מיוחדים השונים בחלקם, אף בשמותיהם, מהטעמים המצויים בספרים הפרוזאיים שבכה"ק. בשל האופי המיוחד של השירה עולה חשיבותם המוסיקלית של הטעמים האלה על משמעותם התחבירית, ועמדו על כך בזמנם חוקרי טעמי אמ"ת כוויליאם ויקס ואחרים. במידה שידוע לנו גדול היה ורב העושר המוסיקלי, שהעניק לנו ס' תהילים על מזמוריו השונים, שהיוו בחלקם הגדול יסוד בעבודת המקדש בבית ראשון ושני. בחלקם נבעו משירת עולי רגל לירושלים, ובחלקם שמשו כתפילות בבתי כנסת מתקופת בית שני או כשירת יחיד, השופך את לבו לפני קונו.
אין אנו יודעים אם אמנם הושרו מזמורי תהילים בבתי הכנסת שנתקיימו בצד המקדש ובקרבתו בתקופת בית שני, כדרך שבוצעו במקדש עצמו, ואם בוצעו אותם המזמורים במקדש ובבתי הכנסת יחד. אחר החורבן ודאי שונה היה ביצועם בשל ביטול הליווי בכלים ובגלל השינויים בדרך העבודה ואופייה. יש להניח שעוד בתקופת הבית התחילו מזמורי תהילים ולאו דווקא המזמורים הנהוגים במיוחד במקדש, לתפוס מקום נכבד בתפילה ובזמרה שבבתי הכנסת ושבהם דווקא נתגבשה קריאתם לפי הטעמים.
אם כי קריאת ספרי אמ"ת בציבור הייתה בימי הביניים פחותה יותר מאשר הקריאה בתורה ובנביאים, ואם כי מספר היודעים את הקריאה הזאת מבין הציבור היה אז בשל כך קטן ביותר – ידועה הייתה הקריאה בספרי אמ"ת בשימוש עוד במאה השבע עשרה, ואולי גם בראשית המאה השמונה עשרה. המדקדק האיטלקי ר' אליעזר בן משה פרובינצאלי, למשל, מציין בדבריו המובאים ע"י ר' ידידיה מנורצי ב"מנחת שי" (לראשונה מנטובה, תק"ב) את אופן ניגונם של רבים מן הטעמים הללו כרגיל וכמנוסה. מפי הרב זמורה מצרפת, שחי בסוף המאה הי"ז, נמסר ע"י חוקרי המוסיקה הצרפתיים מהתקופה ההיא, על ההבדלים בקריאת התורה, הנביאים, תהילים, שיר השירים, וקהלת, כנראה אף זה על יסוד ידיעה וניסיון אישיים של הרב. דחיקתה של קריאת מזמורי תהילים לפי הטעמים הלכה וגדלה במשך הדורות כנראה ע"י הכנסת חלקים ניכרים מספר תהילים לתוך התפילה עצמה והתאמתם בזמרתם לנוסח התפילה והסליחות, לפי הכלל של "מענינא". כלל זה השפיע כידוע אף על זמרת אחדים מהם בנוסחאות של התורה, הנביאים, מגילת איכה וספר איוב. מצד שני קרובה השעה שהקריאה הפכה מתוך השימוש היומיומי וכדי השימוש עצמו לאמירה בפישוטה, בריהוטה, בהאצתה, עד כדי קבלת צורה של פלסמודיה. אין להוציא מכאן את אפשרות השפעתה של הקריאה מצידה היא על נוסח התפילה.
לא ייפלא אפוא שמהמאה הקודמת ועד ימינו רווחת הדעה בספרותנו, שנגינות הטעמים נשמרו בחלקן במזרח, ואילו אצל יהודי אשכנז עברו נשכחו. בשל סיבה זו לא נמצא בספרותנו, ועל אחת כמה וכמה בספרות הלועזית תיווי שהוא לטעמי אמ"ת.
בעבודתו של החוקר היהודי איש וילנא ר' דוד ראובן בר' הלל נח מגיד, עוד בשנת 1907, יש מחקר הנוגע לצד המוסיקלי של הטעמים שבכתבי הקודש והתפרסמו חלקים מחגירותיו באנציקלופדיה היהודית שבלשון הרוסית. בשנות מלחמת העולם הראשונה הוא עסק באפשרויות החייאתה של קריאת מזמורי תהילים לפי טעמי אמ"ת. בשנת 1921 פרסם ר' דוד לראשונה ניסיון של רקונסטרוקציה של מזמור סז מספר תהילים לפי טעמי אמ"ת, על יסוד החומר שהיה לו מתקופת חינוכו בילדותו ובנעוריו בעיר מולדתו וילנא, שאסף אח"כ בשבתו בפטרסבורג והעשיר במסעו על פני רוסיה האירופית והמזרחית. עיבוד זה צרף ר' דוד אחר כך להרצאתו על "המוסיקה היהודית העתיקה ועל הפסלמודיה של היהודים". בקביעת הקשר בין הקריאה לבין אמירה, בהדדיות שבינן לבין התפילה, הסליחות וקריאת התורה בימים הנוראים, ודאי אין קריאה זו מזמן המקדש או מתקופת חכמי טבריה. שולט בה המודוס החיג'אזי או "אהבה רבה" אם גם בשינוי מה ובהתקרבות לסולם ההונגרי (מקאם נוואת'ר או "הסולם הנודד" לפי סמינסקי) ואף על פי כן חותם העתיקות המזרחית טבוע בקריאה זו, המקרבת אותנו להבנת המלוס של קריאת תהילים בכלל, חקירתה והחייאתה בעתיד.