על ייחודם של מנהגי התפילה באשכנז | מאת פרופ' מרדכי ברויאר

אקדים דברים אחדים על מהותה הייחודית של העדה האשכנזית מהתחלותיה, במידה והייחוד הזה רלבנטי לגבי נושאנו. קהילות אשכנז הקדומות התפתחו מתוך משפחות יחידות שהתיישבו על גדות נהר הריינוס, ובחלקן על הדנובה לאורך נתיבות המסחר הפונות צפונה מאיטליה ומזרחה מצרפת. המשפחות האלה התיישבו בנקודות יחידות ומעטות, כשמספרן זעום למדי. עובדה זו משמעותית לגבי ייחודה של העדה האשכנזית. בניגוד לשאר העדות הגדולות, העדה האשכנזית היתה מורכבת ברובה מקהילות קטנות מאוד, כשהגורם המשפחתי בולט בהן.

מראשית העת החדשה ועד תקופת האמנסיפציה היה חלק ניכר מן העדה האשכנזית, ובייחוד באזורים שונים בגרמניה ובמזרח צרפת (כולל חבל אלזס), מפוזר בעיירות ובכפרים בקבוצות קטנות מאוד. ליהודים האלה לא היה מנין במשך רוב ימות השנה. עברו שבועות, עברו שבתות, ונקפו חגים, והמשפחה שלא הגיעה למניין בני מצוה התפללה יום יום ללא דברים שבקדושה וללא קריאת התורה כהלכה, בבית או בבית כנסת קטן, אם היה כזה.

לקראת הימים הנוראים נהגו לעבור זמנית אל הקהילות הגדולות שבסביבה או שהזמינו אורחים, למשל בחורי ישיבה, שישלימו את המניין. אבל כאמור, תפילה בציבור היתה נדירה ברבים מן הישובים האלה.

על יסוד מספרם הקטן של בני ישובים רבים נבין את אחת התכונות הייחודיות של העדה האשכנזית, והיא התכונה שאפשר לכנותה בשם "הייחוד הדמוקרטי". אכן, דמוקרטי במירכאות כפולות, כי בהנהגת הקהילות השתתפו בדרך כלל רק המיוחסים, העשירים והלמדנים.

אולם כשאנו משווים את דרכי ההתארגנות הקהילתית באשכנז אל מה שהיה נהוג בספרד מצד אחד ובמזרח מן הצד השני, הרי שבולטים סדרי הבחירות והמינויים בקהילות אשכנז, ששלט בהן העיקרון שאין אדם מתמנה פרנס או רב אלא אם כן מרוצה הוא לציבור. בנוסף על כך שמרו קהילות אשכנז, בייחוד אשכנז המערבית, על אי תלותן בגורמים שמחוץ לקהילותיהן. לא היה מעולם בארצות גרמניה מוסד גג שאירגן בתוכו את הקהילות ואל מוסד סמכותי רבני מרכזי שידיו רב לו על כל הקהילות. היו התוועדויות, היו גם החלטות קיבוציות, תקנות, תקנות שו"ם, תקנות הקהילות, אבל אלה היו תקנות שיצאו מתוך התוועדויות חד פעמיו, אחת להרבה שנים. עוברות עשרות שנים ואין ידוע על שום מפגש על קהילתי או ארצי של הקהילות.

לא אוכל במסגרת זו לפרט את פשר התופעה הזאת. אציין רק שיש לה משמעויות פוליטיות חיצוניות מעניינות. האזור הזה, של ארצות גרמניה, איננו מאוד מאות שנים בממלכה מלוכדת בעלת כוח ריכוזי רב.  הרייך הגרמני עשוי מדינות מדינות, שכל אחת מהן עצמאית במידה רבה. בצד היהודי, חוסר הריכוז הזה, הביזור המתמיד של הקהילות, העצמאות הרבה ולעיתים המופרזת של כל קהילה, קטנה וגדולה, הנוהגת את מנהגיה והאוחזת בשארית כוחותיה בזמנים קשים במנהגים של אותו מקום – התופעה הזאת גם היא קשורה כמובן באופי המשפחתי המובהק של הקהילה הקטנה.

מנהג המקום הוא מנהג המשפחה. כמו שכל משפחה ומשפחה ותיקה מעריכה ומכבדת את מנהגיה ורואה בהם מורשת המשפחה, כך הקהילות האלה. מנהגי אשכנז – מנהגי משפחות הן על פי מוצאן. אין הם סובלים ריכוז, ולא ארגון על, אלא ייחודם הוא דווקא הפיצול, הקשר האמיץ אל משפחה זו או אחרת. מכאן הסבר לתופעות רבות.

והרי תכונה אחרת, שאמנם איננה מיוחדת לאשכנז, אבל היא בולטת ויש לה ביטויים ייחודיים. רגילים היו לקרוא לכל קהילה – קהילה קדושה, קהל קודש, קהל קדוש ובקיצור: ק"ק. לדבר זה היתה משמעות מיוחדת ומטען רגשי והיסטורי. הקהל היה "קדוש" לא רק כחלק של עם ישראל קדושים, אלא מפני שהיה קהל של קדושים, רוצה לומר, קהל של מקדשי השם. מסורת של קידוש השם היתה באשכנז מאז מסע הצלב הראשון (תתנ"ו – 1069) ועוד לפניו, ומעשים של קידוש השם חזרו בתדירות רבה במשך מאות שנים. היו אלה מעשים שנעשו בקהל, בציבור, במעמד כל העדה, וכלן היתה השפעתם חזקה ואדירה וזכרם עבר מדור לדור. כל משפחה ידעה על קדושיה, על אבותיה ואבות אבותיה שקידשו את השם. קל להבין שצאצאיהם של אלה הקפידו מאוד לשמור על כל תג ותג ממנהגי האבות ולא לסטות מהם כמלוא נימה. כל עדה ועדה בישראל שמרה על מנהגיה, אולם לא ידוע על ילקוטי מנהגים, כאלה שנרשמו באשכנז על כל פרטי פרטיהם, בשום עדה אחרת.

בגלל אותן הנסיבות צמחה התופעה שבמידה מסוימת היו לכל קהילה וקהילה פיוטים משלה. פיתחו את המחזורים שההדיר בעל הסוגיה ר' דניאל גולדשמידט המנוח ותראו מה הוא מנהג אשכנז, כשלכל אזור פיוטים משלו, ולהרבה קהילות אם לא פיוטים משלהן – הרי על כל פנים מבחר פיוטים ייחודי. הפיוט סימל וייצג את הייחוד המקומי של הקהילה והוא נשמר במשך מאות בשנים.

עד כמה הדברים מגיעים, זאת מדגים לנו רבי יעקב מולין הלוי, המהרי"ל, רבה של מגנצה בראשית המאה החמש עשרה. הוא נחשב על ידי רבים, במידה מסוימת של דיוק היסטורי, לאבי החזנות האשכנזית. ודאי שיש בכך משום הפרזה, אבל אכן הוא הראשון שתיאר לחני תפילה, אמנם לא בתווי נגינה, כמובן, אבל בתיאור מילולי. הוא בעצמו שימש שליח ציבור, כדרכם של הרבה רבני אשכנז בימי הביניים, וייחד לשליח הציבור מקום חשוב בקובץ המנהגים שלו, שנכתב בידי תלמידו. ובכן, המהרי"ל מספר בהלכות יום כיפור, ששנה אחת התפלל בימים הנוראים ברגנסבורג, עירו של רבנו אפרים, הוא הרב הגדול שהתווכח עם רבו, רבנו תם. רבנו אפרים מרגנסבורג הגן בעוז על מנהגי ארצו ועירו, עיר ואם בישראל מן הוותיקות ביותר, ועמד על דעתו מול הארי הגדול של הדור.

בעוברו לפני התיבה ברגנסבורג הקפיד מהרי"ל לומר פיוטים. כי זאת לדעת, שבאשכנז הירבו מאוד באמירת פיוטים ביום הכיפורים, בו עמדו בתפילה בבית הכנסת, ללא שום הפסקה, מעלות השחר ועד לצאת הכוכבים, ולא הספיקו התפילות הקבועות למלא את היום. מקום חשוב בין הפיוטים יוחד לסליחות, כשלאחר כל סליחה וסליחה אמרו שלוש עשרה מידות (ובאמת תמוה מאוד, היאך הושמטו בדורות האחרונים הסליחות מן המחזורים ברוב בתי הכנסת האשכנזיים בארץ, ועובר יום הכיפורים ובקושי אומרים שלוש עשרה מידות בשעת הוצאת ספר תורה, וכשחל היום להיות בשבת – גם זה לא).

ובכן, הגיע המהרי"ל לסליחות שבתפילת מוסף והתחיל לומר את הסליחה המתחילה "אני אני המדבר", שחיבר רבנו אפרים לכבוד המחבר. המהרי"ל היה סבור, שכיון שרבנו אפרים חי ברגנסבורג ושם קבורתו, מצוה לומר שם את הסליחה שחיבר, והוא גרס על כך: "במקום שיפול העץ, שם יהיו פירותיו" (ע"פ קהלת יא, ג והשווה בבלי עבודה זרה לא  ע"א). הפרנסים הגבאים התנגדו. הם אמרו שאין מנהג המקום לומר סליחה זו, אך מהרי"ל לא שמע אליהם, התעקש ואמר את כל הסליחה, כשהקהל נאלץ להקשיב לו בשתיקה. בלאו הכי היו הפיוטים, רובם ככולם, נאמרים על ידי שליח הציבור בלבד, שכן רק בידו היה המחזור הגדול של הקהל. אחריתו של הסיפור היתה טראגית ונשמע אותה בלשון המקור: "לימים מתה בת הרב ביום כיפור והצדיק הרב עליו את הדין שלקתה בתו על מה ששינה מנהג המקום". כך ניצח מנהג המקום את כבוד המקום וכבודו של אחד מגדולי חכמיו שמהרי"ל ביקש להדר בו.

כידוע, פיוטים רבים נתחברו בעברית לא קלה, מלאה צורות לשון חריגות ובלתי תקניות. הפייטנים אהבו להשתעשע במשחקי מילים וברמיזות לפסוקים ולמאמרי חז"ל ולמדרשים. הרי שכדי להבין את הפיוטים ולפענח את כוונת הפייטן היה צריך לעיין בהרבה ספרים אחרים, וחזן בעל מצפון ואחריות צריך היה לשבת בביתו ולהכין את עצמו לאמירת הפיוטים מתוך כוונה ראויה. כאמור, לעיתים קרובות היחיד שאמר את כל הפיוט, ובקול רם, היה החזן. על רקע זהאנחנו מבינים תשובה אחת של ר' משה (מהר"ם) מינץ, תלמידו של המהרי"ל וכמוהו רבו של קהל מגנצא ששימש גם בקהילות אחרות. בסימן פא הוא נותן הוראות לחזן כיצד לנהוג, והוא מדגיש שעליו להכין את עצמו לאמירת פיוטים וזה לשונו: "וכן צריך להיות בקי בפיוטים בזולתות ובמערבים שאומרים בכל השנה וצריך להחזירם [כלומר לחזור וללמוד אותם] בכל עת שיבואו עתם, עברי ופירושו, כדי שיהא שגורה בפיו עברי ופירושו".

"המנהג מבטל את ההלכה" (ירושלמי יבמות ראש פרק יב). כלל עתיק זה לא נולד באשכנז, אבל אין כל ספק שהוא מופיע בספקות ההלכית האשכנזית, וזו המושפעת ממנה, כולל איטליה, יותר מאשר בכל מרכז אחר. בשם רבנו תם נמסר בתוספות בפסחים מ ע"ב ד"ה אבל: "לפי דין הגמרא מפטירים בשבת ראש חודש אב הפטרת חזון ישעיה, ואילו אנו מפטירים השמים כסאי, כלומר הפטרת שבת ראש חודש, וכן הוא בפסיקתא". ואמנם הפסיקתא איננה מקור הלכי היכול להכריע נגד דין הגמרא, אבל, מסיים רבנו תם, "ובכמה דברים אנו סומכים על ספרים חיצונים ומניחים גמרא שלנו". הווה אומר, כשמדובר על השאלה איזו הפטרה אומרים בשבת ראש חודש אב, האם אומרים הפטרה של שבת ראש חודש או הפטרה של שבת חזון, אנחנו נוהגים בניגוד להלכה שבגמרא וסומכים על מנהגנו, שיש לו מקור בספר שאיננו מקובל כמוסמך יותר מן הגמרא.

דברי רבנו תם הם חשובים. בהקשר זה אזכיר את מאמרו החשוב של מורי ורבי, פרופ' יעקב כ"ץ, על "מעריב בזמנו ושלא בזמנו" (ציון לה [תש"ל], עמ' 35 – 60; הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 175 – 200), שם הוא מייחד את הדיבור על התופעה האשכנזית הייחודית, שהתפללו מעריב שלא בזמנו, מיד אחרי תפילת מנחה, זמן רב לפני שקיעת החמה. לא אוכל לפרט את הדברים המעניינים הבאים במאמר הזה כדי להסביר את התופעה. במבט ראשון התופעה היא בניגוד למה שהיינו מצפים מהציבור הנוהג על פי דקדוקי ההלכה. ובכל זאת, זה מנהג שגדולי חכמי אשכנז בימי הביניים כותבים עליו "כך אנחנו נוהגים ומנהג אבותינו בידינו ואין לזוז ממנו".

אולי עוד יותר תמוה הוא מנהג שנהגו פעם אחת בשנה ושנראה בעליל בעוקר את ההלכה. זה מנהג שקיימו במעמד כל הציבור, על הבימה שבאמצע בית הכנסת, בשעת קריאת התורה ביום ראשון של חג השבועות, באחד הרגעים החגיגיים והטקסיים ביותר שבכל השנה. כידוע, אומרים אז את הפיוט המתחיל "אקדמות מילין", פיוט בלשון הארמית שנתחבר על ידי פייטן אשכנזי, ר' מאיר בן יצחק נהוראי, שליח ציבור בקהילת וורמס במאה ה-11 שהיה קרוב משפחה של רש"י. היום רגילים לומר את הפיוט לסירוגין, חזן וקהל, לפני קריאת התורה, לאחר שהכהן נקרא לעלות לתורה, אולם לפני שהוא אומר את ברכת התורה. אבל באשכנז לא נהגו כך. שם נהגו עד לדור האחרון שקראו את הכהן לתורה, הכהן אמר ברכה והבעל קורא קרא את הפסוק הראשון: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני". ואז סגן החזן  את ספר התורה, כיסה אותו במעיל והתחיל לזמר את הפיוט במנגינה ידועה ועתיקה כשהקהל עונה אחריו. בגמר הפיוט חזר החזן לקריאת התורה מן המקום שבו הפסיק. לכאורה אין דבר חמור מזה מבחינת ההלכה.

כדי להבין את המנהג המיוחד והמוזר הזה עלינו לדעת שיש טעם כמוס, מדוע פיוט "אקדמות" נתחבר בשפה הארמית. כידוע יש כמה קטעים בתפילותינו הנאמרים בשפה הארמית, ולגבי חלקם הדבר קשור במאמר חז"ל, שאין מלאכי השרת, האמורים להעלות את תפילותינו אל כסא הכבוד, מכירים בלשון ארמית (בבלי סוטה לג ע"א). לפיכך כמה תפילות "מיוחסות", שהקהל רוצה שיבואו לפני כסא הכבוד ללא תיווך של מלאכים, נאמרות בארמית, כגון הקדיש. הווה אומר, השפה הארמית היא מעין לשון סתרים, מעין "קו אדום" בין ישראל לקדוש ברוך הוא. הפיוט "אקדמות מילין" נאמר תוך פניה ישירה אל היושב בשמים, ובעבור זה הנהיגו אמירתו באמצע קריאת התורה וכאמור, מנהג מבטל הלכה, כל שכן מנהג שהוא מנהגם של אבות אבותינו.

לחשיבות הרבה ששיוו בני אשכנז למנהגים היה גם צד שלילי. מרוב דבקותם במנהגים הזניחו רבים, וביניהם גם מנהיגי קהילות, ערכי תורה אחרים וחשובים לא פחות. העיד על כך אחד מרבני פולין, פליטי גזירת ת"ח-ת"ט שהיגר לגרמניה, ואליו כתב רב אחר מוינה(?): "אנכי היודע ומכיר את טיב זקני מנהיגי מדינת אשכנז.. שכמעט המה מוסרים את נפשותם שלא לעבור על מנהג, אף שאין לו שחר ויסוד כל עיקר, יותר מעל גופי תורה .. ואדם אין בארץ אשר יתן אל לבו ללמדו את בנו תורה להרבות ישיבה ולהגדיל תורה ולהאדיר" (ר' שמואל הלוי ממזריץ', שו"ת נחלת שבעה, סי' עז). אין ספק שהדברים האחרונים מופרזים למדי, אולם בעניין מרכזיותו של המנהג צדק הכותב.

מכל מקום, כבר שנים רבות לפני כן הגן על ייחודה זה של יהדות אשכנז אחד מגדולי חכמיה בתקופת בעלי התוספות , הלא הוא ר' יצחק ב"ר משה בעל "אור זרוע". הוא השיב לבן תורה אחר שמחה בחריפות על מנהג אשכנז לקדש על היין בלילי שבת וחג בבית הכנסת, בניגוד להלכה שאין קידוש אלא במקום סעודה:

"ואשר כתבת שאודיעך סמך [=אסמכתא] לאותם שוטים מקידוש של בית הכנסת אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן [כלומר אין אורחים בבית הכנסת שיש לקדש עבורם כדי להוציאם ידי חובתם], צר לי עליך והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך, ותמה אני על חכם ונבון כמוך שהיית רשאי להוציא דבר מפיך. הלא ידעת כמה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצ"א ושבוומייש"א ושבשפיר"א, הלא משם יצאת תורה לכל ישראל, הלא משם יצאת תורה לכל ישראל, הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שברינוס [=שעל נהר ריין] ושבכל ארץ אשכנז ומלכיות שלנו נהגו אבותינו ואבות אבותינו צדיקים קדושים חכמים מחוכמים, ועתה אתה כותב עליהם שוטים. והלכה אומרת: ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי ונפש, אל תשנו ממנהג אבותיכם כי לא דבר ריק הוא, ואם הוא ריק – מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק." (אור זרוע, חלק א, סי' תשנב)

נעבור עתה אל תחום המוסיקהו נקדים לציין, שאותה הקפדה לגבי מנהגי האבות היתה קיימת גם ביחס ללחני התפילה. בספר חסידים, ספר אשכנזי מובהק מראשית המאה השלוש עשרה, מתוארים לחנים מסוימים בשם "מסיני", כלומר לחנים שתוקפם ועתיקותם משווים להם מעמד הדומה ל"הלכה למשה מסיני" וחובה לשיר אותם ואסור לשנותם. הכוונה בעיקר לניגוני טעמי המקרא (ראה ספר חסידים, מהד' מרגליות, סי' שב), אך כנראה גם ללחנים של קטעי תפילה מרכזיים, בייחוד בימים הנוראים, כגון "המלך" ו"עלינו לשבח". מכל מקום חובה על שליח הציבור להיות בקי בלחנים ולהשמיע כל לחן במקומו ובעתו.

היתה זו חובתו של החזן להזכיר לקהל המתפללים את ייחודו של היום על ידי שינויים, הוספות ועיטורים מוסיקליים בשירתו. מדובר, למשל, ביום חול שאין אומרים בו תחנון או בשבת שאומרים בו פיוטים. הקהל שמע את הצלילים החגיגיים שהיו אמורים להזכיר לו איזה יום היום ואיזה תאריך מיוחד בלוח השנה, ורבים בקהל, שהיו בקיאים בלוח השנה, ציפו לצלילים האלה ואוי ואבוי  לחזן ששכח או שלא ידע כיצד לציין את הדבר הזה בשירתו. היו לחנים מיוחדים לכל חג וחג, לימי שמח ולימי אבל. כיון שכך ברור שלא כל אחד היה יכול לעבור לפני התיבה. כדי לשמש ליח ציבור חייב היה אדם להיות בקי בלחנים ובשינוייהם. ולא זו אף זו: היתה באשכנז מסורת עתיקה שהרבנים והחכמים הם הם שליחי הציבור וכן כתב ר' משה קפשאלי, רבה של קושטא במאה ה-14:

"ובהיותי באשכנז ובאגפיה ראיתי דבר מתמיה בענייני חזנים ומשמשי [בתי] הכנסיות, כי בדקו אחריהם להיות חכמים ואנשי מעשה מאד מאד, ושלא נשמע עליהם שום דופי כלל, ולפעמים יבקשו אחרי רבנים מופלגים וצורבי רבנן ואותם ימנו בעבודת החזנות ולא לזולתם" (ש' אסף, "תשובות ואגרות מר' משה קפשאלי", סיני ה [תרצ"ט-ת"ש], עמ' קנב-קנג)

גם הפייטנים היו כולם מגדולי החכמים, כגון רבנו גרשום מאור הגולה ורש"י ור' מאיר מרוטנבורג. ובכן, לא כל אחד יכול לעבור לפני התיבה, אפילו לא ביום השנה לפטירת אביו או אימו, ולא הרשו לאבל לעבור לפני התיבה שלוש פעמים ביום במשך שנת האבל. לא הכירו את הנוהג שפשט בבתי הכנסת שלנו, שכל מי שיש לו איזה "יארצייט" על סבא או סבתא, יכול לעבור לפני התיבה, ואפילו בשבת.התיבה של שליח הציבור היתה שמורה למי שמסוגל להשמיע את מיטב המסורת המוסיקלית, וידע מתי וכיצד להפעיל את מה שאני קורא "הלוח המוסיקלי".

את הליכות הקהל בבית הכנסת ובשעת התפילה בציבור ציינה חגיגיות רבה ושמירה על כבוד ודרך ארץ. למשל, צריך היה להיכנס לבית הכנסת בלבוש מיוחד, כדי שלא להיכנס בבגד של חול ובבגדי עבודה, ולא מדובר רק בשבת. כן צריך היה לחבוש כובע מיוחד. שאלת הנעליים היתה לעיתים קשה, כי הרחוב בימי הביניים היה מלא זבל ושטוף מי שופכין באין ביוב. זאת אחת הסיבות העיקריות, מדוע הקפידו כל כך על ההופעה החיצונית והניקיון בבית הכנסת.

ההקפדה על המראה החיצוני של בית הכנסת נבעה לא רק מדיני השולחן ערוך בעניין זה, אלא גם מהשפעת הסביבה הלא יהודית ומן הרצון למנוע  חילול השם בעיני הגויים. אל נשכח שהעדה האשכנזית ישבה בקרב ארצות הנצרות וחכמי אשכנז הזהירו את בני עדתם שלא ישפילו בהתנהגותם את היהדות בעיני הנוצרים. הרי דבריו של ר' יצחק מקורביל בספרו ספר מצות קטן (סמ"ק), סוף מצוה יב: "אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק או קלות ראש בבית הכנסת בשעת התפילה, .. כי יש לנו לעשות קל וחומר בעצמנו כי הגויים שאינם מאמינים כלום [!], בבית התרפות שלהם עומדים כאילמים, כל שכן אנו שעומדים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא."

בית הכנסת האשכנזי נתייחד גם בכך, שתמיד היתה בו עזרת נשים מרווחת , דבר שבספרד לא היה מקובל באותה המידה. אפשר לראות עוד היום, בבית הכנסת המשוחזר בוורמס שבגרמניה למשל, את השטח הגדול יחסית שתפסה עזרת הנשים, סימן שמספר רב של נשים באו בקביעות להתפלל בציבור יחד עם האנשים. אלא מה? עזרת הנשים היתה מבודדת לחלוטין מאולם התפילה של האנשים ובין שני האולמות הפריד קיר אטום שהיה בו רק אשנב קטן עגול, וקשה מאוד היה לשמוע בעזרת הנשים את המתרחש אצל האנשים, לא כל שכן שלא האנשים ראו את הנשים ולא הנשים את האנשים. אבל הנשים באו להתפלל, וכיצד התפללו עם קהל הגברים? כאן נכנס לפעולה מוסד מעניין שהוא מיוחד או כמעט מיוחד, לאשכנז, וזה מוסד החזנית. אשה אחת, בדרך כלל אשת הרב או אשת החזן, ישבה ליד האשנב; היא שמעה את התפילה ואת הזמרה בבית הכנסת, והיא אמרה ושרה את התפילות באזני הנשים. וכך אנחנו מוצאים ברשימת הרוגי נירנברג (בספרו של זאלפלד, עמ' 36): "מרת ריכנצא המתפללת של הנשים", ועל אחת המצבות העתיקות שבבית הקברות בוורמס נמצאת הכתובת הבאה:

האבן הזאת הוקמה לראש

הזאת הגברת מרת אורניה

הבחורה החשובה הנבחרת

בת החבר ר' אברהם ראש

המשוררים תפלתו לתפארת

בהוד קולו בעד עמו בנעימת עתרת

והיא גם היא בקול זמרה

לנשים משוררת

בפיוטים

(לויזון, נפשות צדיקים, עמ' 85-86)

יש לציין שמוסד החזנית היה ידוע במזרח אירופה עוד מאות שנים לאחר פטירתה של אותה "משוררת" בוורמס בשנת 1275. שם, בפולין ליטא, כינו את החזנית "זאגערקע" ו"פירזאגערין" (ח' שמרוק, תרביץ מו [תשל"ז], עמ' 307).

מכאן נעבור לתופעה אחרת, שגם בה התגדרה המסורת האשכנזית וגם בה היה חלק פעיל מאוד לנשים. כוונתי לשירת הזמירות בבית על השולחן בשעת הסעודה. נדמה לי שלא אטעה אם אומר שהזמירות האלה ושירתן בפיהם של בני המשפחה בדביקות דתית אמיתית – תופעה זו ניזונה מן העובדה שציינתי בתחילת דברי, שחלק גדול מיהדות אשכנז ישב שנים רבות בכפרים קטנים, ללא מנין וללא תפילה בציבור ברוב ימות השנה, כולל השבתות. עלינו לתאר לעצמנו כי השירה הדתית בבית היתה צריכה לפצות את המשפחה במידת מה על העדר התפילה בציבור עם לחניה הקבועים. אחד ההבדלים הבולטים בין השירה הביתית האשכנזית המסורתית לבין זו החסידית של הדורות האחרונים הוא בכך שאין שירה ללא מילים, אלא תמיד שרו את הזמירות עם תמלילים.

פרופ' חוה טורניאנסקי פרסמה מאמר מצויין בכתב העת הביבליוגרפי של אוניברסיטת בר אילן "עלי ספר", כרך י' (תשמ"ה), על הנושא: "ה'בענטשערל' והדמירות ביידיש". 'בענטשערל' הם שירונים שבהם נדפסו זמירות, ברכת המזון ושאר ברכות ותפילות הנאמרות על השולחן, וכן קריאת שמע ותחינות, בקיצור, מעין "כל בו" של תפילות הנאמרות בבית ולא בבית הכנסת. בחלקם נדפסו עם התרגום ליידיש בצידן. דפוסים אלה משקפים מסורת שהתגבשה באורח החיים של יהודי אשכנז והם מכילים תמלילים שנלקטו בבירור לשם שימוש מעשי בשעת הסעודה. על יסוד העיון בשירונים האלה הראתה פרופ' טורניאנסקי כי חלק מן הזמירות הושרו ביידיש ולא בעברית, בשעה שידיעת הלשון העברית פחתה, אבל על הזמירות לא רצו לוותר, ולא רק על הלחנים, אלא גם על המילים לא רצו לוותר. עוד גילתה החוקרת תחלופה מעניינת של זמירות בתוך השירונים: יש זמירות הנכנסות לתוך השירונים ונעלמות לאחר זמן. משתקפת בהם גם עלייתה של קבלת האר"י וחדירתה לתוך החברה האשכנזית.

מבחינה ידועה דפוסה ההגדה של פסח אינם בחלקם אלא מן 'בענטשערל' מורחב. ברבים מן הדפוסים האשכנזיים יש תרגומים ליידיש, ועד לדור האחרון היו משפחות ששרו את הפיוט "אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב", לקראת סיום ליל הסדר, בשפת יידיש או גרמנית עם הפזמון "בנה ביתך" – "באו דיין טעמפעל שירה". וכה חביב היה הזמר הזה – שהושר על פי הלחן המיוחד של חג הפסח – עד שבני הקהילה היו חוזרים מבית הכנסת בליל ראשון של פסח ובפיהם הברכה: "באו גוט" – "בנה יפה". אפשר שהתכוונו לומר: אם תשירו הלילה יפה את הפזמון הזה של "בנה ביתך" תזכו ודאי להוסיף נדבך לבנין בית המקדש שייבנה במהרה.

לבסוף – נחזור פעם נוספת אל נושא שהזכרנו כבר: היסוד המשפחתי החזק במסורת האשכנזית. התפילה בציבור שיקפה לא רק את לוח השנה אלא גם אירועים חשובים באחת המשפחות של בני הקהילה. ביום בו אמורה להתקיים ברית מילה מציינים את הדבר לא רק באי אמירת תחנון, אלא בהדלקת שנים עשר נרות ליד ארון הקודש על כן שהיה מיוחד לצורך זה, וכן בקריאת שירת הים בלחן חגיגי על ידי המוהל ואבי הבן לסירוגין. אם חלה הברית בשבת, נאמרו פיוטים מיוחדים, וכן בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה. אופי משפחתי מובהק היה גם למנהג היפה, שהאבות בירכו את בניהם בבית הכנסת עם תום תפילת ערבית בליל שבת. היה זה מנהג עתיק, שראה אותו ר' אליהו קפשאלי מן האי כרתים  בראשית המאה ה-16 בזמן שלמד בישיבתו של ר' יהודה מינץ בהקהל האשכנזים  בעיר פדואה שבצפון איטליה:

"ובהיותי בישיבת פדואה יוצק מים על ידי רבותינו האשכנזים.. ראיתי דבר חשוב ומנהג מעולה ביניהם.. שבכל ערבי שבתות וערבי ימים טובים אחרי תפילת ערבית הולכים הבנים אצל אבותיהם ומשתטחים לפניהם וכורעים על ברכיהם ונושקים כפות ידיהם. ואבותיהם משימים ידיהם על ראשי בניהם ומברכים אותם" (מ' בניהו, ר' אליהו קפשאלי, תל אביב תשמ"ג, עמ' פ).

בקהילות רבות הלכו הנערים גם אל הרב וגם הוא בירך אותם.