המוסיקה והשירה בבית הכנסת הספרדי / מאת עזרא ברנע

השירה בבית הכנסת הספרדי, אשר עברה מדור לדור במשך מאות שנים, קיבלה תפנית של התפתחות בשנים האחרונות וספגה השפעות שונות עקב עלייתם לארץ של יהודים מכל גלויות ישראל.

בית הכנסת הספרדי הצטיין מאז ומתמיד בשירה שלוותה את התפילה. באשר במסגרת בית הכנסת לא היתה מקהלה, והקהל שר בעצמו, בהתאם להנחיית החזן שעמד במרכז העשייה המוסיקלית. החזן יצר לחנים בעצמו, או התאים לקטעי התפילה השונים לחנים של משוררים ידועים, לאו דווקא יהודיים. אותם לחנים נקלטו, הושרו בבית הכנסת והועברו כבמסורת שבעל פה לדורות הבאים.

אין לנו ספק כי השירה הליטורגית התעשרה, כבר מן המאה העשירית ואילך, כתוצאה משגשוגה של התרבות היהודית, והודות לדונש בן לברט, שהגיע מבגדאד לקורדובה במחצית המאה העשירית. את שירתו התאים דונש למשקלים הערביים, והמרכיב המוסיקלי תפס בה מקום חשוב.

דונש בן לברט היה הראשון לשיטה ששקל את השירים במשקל היתדות והתנועות, ולמעשה העתיק את המשקל הערבי לעברית. כזה הוא הפיוט "דרור יקרא", למשל.

בעודו בבבל גילה דונש בן לברט את טיפוס הפייטן האידיאלי שחיבר שירי תפילה, הרכיב להם לחנים ושר אותם במסגרת התפילה ובשמחות.

כחמש מאות שנה אחריו ובתנאים אחרים עשה זאת רק ישראל נג'ארה. כקודמו כתב גם הוא את שיריו ברובם בחרוז אחיד ובמשקל ההברות, כפי שהיה נהוג באיטליה. רק מיעוט משיריו חובר במשקל היתדות והתנועות. מתברר כי במעמדו הנכבד היה ר' ישראל נג'ארה חלק מן החבורה האריסטוקרטי, שטיפחה את מסורת הכתיבה במתכונת הספרדית. שיריו מושמעים עד היום בשולחן השבת, באירועים שונים ואף בשירת הבקשות של בית הכנסת. נזכיר למשל את "יעלה יעלה", "ירד דודי לגנו" ועוד.

החזן אמור להצטיין בשני תחומים בסיסיים: קול ערב ונעימה. לאמור: כושר מוסיקלי טבעי או נרכש. מחוץ לליטורגיה כולל רפרטואר החזן שירים להולדת הבן, להולדת הבת, לפדיון הבן, לבר מצווה ולחתונה. החזן נסמך בדרך כלל על הקהל, המכיר היטב את השירים והלחנים השונים.

השירים עצמם מושרים במקאמים שונים בהתאם לאירוע המסוים המצוין בבית הכנסת (מקאם כינו כינוי כולל למערכות מודליות, עליהן מושתתת המוסיקה המזרח תיכונית העירונית, ערבית ותורכית. מושג זה כולל את סולם הצלילים של כל מודוס ואת כל הכללים הקובעים את ההיררכיה ואת התפקוד שלהם ביצירה המוסיקלית למשל: צליל פותח, עובר, אתנחתא וסיום). לדוגמה, הלחן המוביל בהולדת בן הוא במקאם צבא או במקאם ביאת. לחתן – התפילה תהיה במקאם עג'אם. כל הקהל שר ומשתתף בתפילה בהתאם להנחייתו של החזן, ובכך נוספת חגיגיות לתפילות השבת, ובמיוחד לתפילות הימים הנוראים.

במשך השבת ישנן שבתות מיוחדות ולכן כינוי המבטא את ייחודה של השבת. רוב הכינויים קשורים לפרשה הנקראת באותו השבוע, כגון: שבת שירה, שבת עשרת הדברות וכד'. שבת שירה מכונה כך, כי בה קוראים את שירת הים כחלק מפרשת "בשלח". את השירה שרו בני ישראל כאשר יצאו ממצרים ועברו את ים סוף. לשירת הים מנגינות שונות, עדה עדה ומנגינותיה. יש ששרים אותה בעמידה, כהד לתקיעת החצוצרות בהן הריעו הכהנים כדי להבליט את החגיגיות באירועים שונים בעם היהודי.

בשבתות מיוחדות אלה מוזמנים חזנים מפורסמים לערים השונות כדי להתפלל בחגיגיות יתירה.

חוויותיו הגדולות של הקהל קשורות במיוחד לימים הנוראים. השתתפותו שערה של קהל המתפללים מהווה כמעין מקהלה גדולה בבית הכנסת בניצוחו של החזן, ובמיוחד בקטעי פיוט המענה.

כיוון שפיוטי תפילות אלה מושמעים ונאמרים אחת לשנה, יש נכונות רבה מצד הקהל לשתף פעולה ולשמש אף כסולנים בפיוטים הרבים.

גם הרצינות האופפת את קהל המתפללים בימים הנוראים מוסיפה חן לפיוטים המיוחדים לימים אלה. כך נוצרת חוויה רבת יופי המהנה את הקהל, ותוך כדי השירה המשותפת מוצא כל אדם את כוונותיו אות תפילותיו באמצעות הרגש הגואה, המיוחד לתקופה זו.