התגבשות נוסח התפילה במסורת החזנות הספרדית-ירושלמית עד הגיעה למעמדה כיום / מאת עזרא ברנע

המושג "חזנות ספרדית ירושלמית" קנה לו מקום בתודעת הציור הספרדי מזרחי כנוסח ארצישראלי מדויק. האמנם הוא כזה? האם יש מהלכים להנחה הרווחת  שהחזנות הספרדית ירושלמית היא עתיקה ואותנטית?

המבוגרים שבינינו אינם חושבים כך. אלה, ומעטים הם, אשר כרו אוזן לנעימות החזנות הספרדית השורשית, להן הורגלו ובהן התפללו ושרו עד שנות השלושים המאוחרות, שומעים בחזנות הספרדית ירושלמית הנוכחית זיוף ואף צרימה. משנות השלושים הפך הנוסח החלבי להיות הנוסח המייצג את החזנות הספרדית, או מה שמכונה כיום החזנות הספרדית ירושלמית. מאז נשמעים הצלילים אחרת לאותם הזוכרים ימים מקדם. לצערנו, מסורת העבר אשר העברה בעל פה לא נרשמה כלל בתווים ואף הוקלטה אך מעט, ולכן קשה לסמוך על עובדות מוצקות בתחום זה.

במאמר זה נבדוק את התהליכים והשינויים אשר חלו במסורת החזנות הספרדית או "חזנות ספרד ירושלים", כפי שקרא לה אברהם צבי אידלסון, עד שהתגלגלה למושג החדש יחסית "ירושלמית ספרדית".

במרכז העשייה המוסיקלית עמד החזן שייצר לחנים בעצמו, או התאים לקטעי התפילה לחנים של משוררים ידועים. רבים מהלחנים נקלטו והועברו כמסורת שבעל פה לדורות הבאים. מן החזן נדרשו שתי תכונות מוסיקליות בסיסיות: קול ערב ונעימה יפה. הנעימה מרמזת על הכושר המוסיקלי, הטבעי או הנרכש, אשר חייב שליטה ביסודות המוסיקה.

כל חזן הוא בראש ובראשונה החזן של בית הכנסת המסוים בו הוא משרת בקודש. את מסורת אותו המקום הוא יוצר בשמשו באותו בית הכנסת זמן רב ובהתפללו בו באופן קבוע. איננו יכולים לקבוע שמעמדו של חזן מסוים הוא של חזן העיר או השכונה, כפי שיש רב עיר, רב שכונה וכיוצא בזה, כי החזן מבצע את תפילותיו רק בין כתלי אותו בית כנסת בו הוא משרת. אם זכה וגיבש אהילה מסוימת ושמו הולך לפניו, או אז יוצא שמעו החוצה, ואחרים באים ללמוד ממנו לחנים, ביצועים, מנגינות שהלחין, אם הלחין, או מנגינות שהטמיע בתוך קטעי התפילה המושרים.

החזן איינו יכול להתעלם ממסורות התפילה של עדתו אשר גובשו במהלך הדורות, ובמיוחד מאלה של החגים והימים הנוראים. במועדים אלה הוא מרגיש מחויב במיוחד למסורת העדה בה הוא משרת בקודש. עם זאת, יש להתחשב בכך שמסורת החזנות הספרדית מועברת בעל פה, ובכל מה שמועבר בעל פה חלים שינויים במשך הזמן.

כך נוצרות מסורות מקומיות, מסורות בית כנסת, השונות במקצת כל אחת מרעותה, שוני הנובע מרצונו של כל חזן לשמור על הנוסח הקבוע, המסורתי, מחד גיסא ולחדש ולהתייחד מאידך גיסא, ונוצר שינוי נוסף, טבעי, של עצם ההעברה בעל פה.

ולעצם הקושי של העברת מסורת בעל פה נוספת השאלה מי קובע – אם בכלל ניתן לקבוע – מהו האותנטי, מהו המקור וממתי חלו השינויים. ניתן לשער כי מסורת התפילה הספרדית גובשה לראשונה על אדמת ספרד. פרופ' אמנון שילוח מציין בין השאר כי התגבשותה של המסורת המוסיקלית היהודית בספרד קשרוה קשר ישיר לתמורות שהתחוללו באמצע המאה העשירית בחיי התרבות והחברה של הקהילה היהודית שם. מסורת זו היתה חלק מדפוסי התרבות החדשים, אשר נבעו מן המזיקה הרוחנית בין התרבות היהודית לתרבות ערב.

האידיאלים שהדריכו אז את עיצובו הרוחני של המשכיל היהודי יצרו מפה שיש בה רכיבים רבים של סך כל הידע אותו עליו לקנות בכל תחומי הרוח, והמוסיקה היתה אחד מהם, בדומה לאאד'ב של המשכילים הערביים. כך נוצר מצב שצרכניה של שירת בית הכנסת תרמו בעידודם ובהשתתפותם הפעילה להעשרת התפילה, לביצועה ולמיסודה.

שגשוג התרבות היהודית הביא להתעשרות השירה הליטורגית. היה זה בהגיע דונש בן לברט מבגדד לקורדובה במחצית המאה העשירית. את שירתו התאים דונש למשקלים הערביים, והמרכיב המוסיקלי תפס בה מקום חשוב (לימים יעשה גם ר' ישראל נג'ארה דבר דומה). בעודו בבבל גילם דונש בן לברט את טיפוס הפייטן האידיאלי אשר חיבר שירי תהילה, הרכיב להם לחנים ושר אותם במסגרת התפילה ובשמחות.

עם גירושם של היהודים מספרד (1492) נדדו הגולים לארצות שונות והביאו איתם את השירים והלחנים למקומותיהם החדשים. על מידת הדבקות של המגורשים בשירה הטיפוסית ועל הנאמנות לה כותב אברהם צבי אידלסון, חלוץ חקר המוסיקה היהודית בימינו: "גורל הקיבוץ הנקרא ספרדי שונה הוא מגורל הקיבוצים שנתהוו במשך הגלות, כי זה ארבע מאות ושלושים שנה שנתרחק מעל אדמת מגוריו בספרד ונתפזר בכל קצוי תבל ועוד נשאר נאמן למסורת אבות".

כאן יש להבחין בין הקיבוצים השונים שאליהם הגיעו הגולים. היו שהגיעו לאימפריה העות'מנית בארצות הבלקן ובתורכיה, היו שבאו למרוקו. אחרים נדדו למערב, קיבלו את הכינוי ספרדים-פורטוגזים וחיו בתנאים שונים לחלוטין משתי הקבוצות הראשונות. מרכזיהם העיקריים באירופה המערבית היו: אמסטרדם, לונדון, המבורג, וינה, פריס וגיברלטר.

יוצא אפוא שאותם גולים יצאו עם אותו מטען תרבותי מוסיקלי וינקו מאותם שורשים. ועם זאת, האם המסורות נשארו שלימות בכל מקומות פזוריהם? מי מהם נשאר נאמן למסורתו המוסיקלית? כאשר אנו שומעים את המסורות המוסיקליות, במיוחד אלה של הימים הנוראים, אנו חשים בהבדלים אשר נוצרו בין אלה שנדדו לארצות הבלקן לבין אלה שהגיעו לאירופה המערבית.

קל לנו לבחון את הדברים. קיימת נטיה טבעית לשמר בקנאות מסוימת את לחני הימים הנוראים, הנשמעים אחת לשנה, ועל פיהם ניתן לבדוק מחדש, מדי שנה, את המאחד בין הפזורות.

בעקבות התמורות אשר חלו במשך השנים אין לנו כיום ספק כי הגולים וצאצאיהם הגיעו להשפעה רבה בקהילות המערב כגון לונדון, פריס ואמסטרדם. רוב החזנים הגיעו למקומות אלה ממרוקו, והגיעו לדומיננטיות, אשר דחקה במידה לא מבוטלת את המסורת שהיתה נהוגה במקומות אלה.

 התגבשות הנוסח הירושלמי

ואילו בירושלים דיברו הספרדים ספרדית קסטליאנית ואת שירת ספרד ומכמניה הטמיעו בלחני התפילות. החיים החברתיים והכלכליים התפתחו סביב בתי הכנסת, שלידם הוקמו בתי המדרש וכל מוסדות הציבור.

העיתון "שערי ציון" מספר כי בשנת 1836-7 נתקבלה החלטה כי בבתי הכנסת הספרדיים אשר נוסדו באותה שנה בירושלים, והידועים כיום כר' יוחנן בן זכאי, אליהו הנביא, קהל אמצעי (קטן) ובית הכנסת איסטמבולי, יתפללו רק בנוסח של יהודי קסטיליה.

נוסח זה אמנם נאכף על הספרדים ובני עדות המזרח אשר הגיעו לירושלים מן הגולה הספרדית ומאזור המזרח התיכון וצפון אפריקה, אך ככל שעבר הזמן ממועד קביעת התקנה כן נצטמצם ופג תוקפה. בתקופת המנדט הבריטי, עם העליה מן המזרח התיכון ומארצות הבלקן, ועם בניין בתי כנסת נוספים בעיר החדשה ובערים אחרות, פג תוקפה של התקנה והמנהגים השונים של יוצאי הגלויות השונות חזרו להיות נשמרים, ועם בוא גלי העליות הגדולות שלאחר קום המדינה מי ידע בכלל על התקנה הזאת?

עם זאת לפחות בית כנסת אחד בעיר החדשה המשיך לשמור הקפדנות על תקנה ישנה זו, לפיה יש להתפלל בנוסח יהודי קסטיליה: בית הכנסת "יגל יעקב" של קהילות מונסטיר, בו התפללו בנוסח אראגון, שהיה מקובל במונסטיר. ביום הכיפורים של שנת תרצ"ו 1936, התפלל מסיה אלצפן, חזן בית הכנסת, בנוסח אראגון. חלק ממתפללי בית הכנסת, אשר שמרו על התקנה, ביקשו שהחזן יתפלל בנוסח קסטיליאני, ובעיצומו של יום הכיפורים פרצה מריבה בשל הנוסחאות.

החזנים הספרדיים היו ברובם יודעי תורה ולמדנים גדולים, וחלקם שימשו רבנים וחכמים של הקהילות השונות. הם ידעו את נעימות התפילה אשר הועברו בע"פ, אך האם היתה להם במקאמים? יש לשער כי לאחדים מהם היתה ידיעה בסיסית במקאמים היסודיים: עג'אם, ראשט, צבא, שיגא וחיג'אז, אותה רכשו לצורך תפילות החגים והימים הנוראים אשר התנהלו על פי מקאמים אלה. החזנים אשר לא היתה להם ידיעה במקאמים התפללו על פי המסורת שקיבלו.

אני סבור כי המפנה הגדול חל בראשית המאה ה-20, עם עלייתם של יוצאי חאלב (ארם צובה) הידועים בין השאר כבעלי המסורת בשירה ובפיוט. שירת הבקשות אשר הביאו איתם דחקה את מסורת שירת הבקשות הספרדית שהיתה נהוגה בעיר העתיקה  עד ראשית המאה. שירת הבקשות שהנהיגו היתה חדשה וערבה לאזני השומעים, והיא משכה אליה חזנים ולומדי תורה ובאמצעותה החלו יוצאי חאלב ליטול את הבכורה בחזנות הספרדית.

הלחנים החדשים הוטמעו בקטעי התפילה המושרים בבתי הכנסת, וכך החלה השירה הספרדית הקודמת להידחק אל מחוץ להם. מאז המשיכו רק מעטים במסורת הקודמת.

עולי פרס ובוכרה ונוסחם

העדות החדשות שהגיעו לארץ זנחו את מנהגי התפילה והלחנים שלהן וקלטו במהרה את הנוסח הספרדי. לגבי יוצאי פרס כותב רפאל חיים הכהן כי בין פסח לשבועות היו קוראים "פרקי אבות" בניגון המסורתי כמנהג אחינו הספרדים.

בבית הכנסת "אוהבי ציון" שאותו יסד רפאל חיים כהן אימצו את המנגינות הספרדיות, ורק את קריאת ההפטרה קראו בנוסח הפרסי.

בספרו "יהודי פרס" מעיד חנינא מזרחי:

"נעימות בית הכנסת הספרדי וביחוד של ארם צובא, חדרו לאט לאט  אליהם ודחו את הנעימה הפרסית המסורתית. כבירה היתה השפעת היהודים הספרדיים, דוברי האספניולית, על יהודי פרס. הנעימה המלבבת של טעמי התורה, הלחן המפותח והמושך שבתפילותיהם, הצער ויגון האומה העצורים בקוניות תשעה באב, וצלילי תשובה עמוקים שבתפילותיהם בימים הנוראים, השפיעו השפעה נפשית עמוקה על יהודי פרס ודחו מפניהם כמעט לגמרי את הנעימה שהביאו איתם מפרס.

רק במקומות נידחים שומעים עוד בתשעה באב, או בימים הנוראים את צליל הנעימה הפרסית הנחשבת כיום כדבר עתיק הנידון לגניזה. משפט כה קיצוני מעיד על ההשפעה החזקה שהיתה ללחני העדה הספרדית על העולים שזה מקרוב הגיעו לארץ.

דומה היה גורלם של בני העדה הבוכרית אשר הגיעו לארץ בשנות התשעים של המאה ה-19. הבוכרים היו קשורים לספרדים ושיתפו עימם פעולה בתחומי ההתארגנות הקהילתית. הם קיבלו מן הספרדים מורים וחזנים, ואלה הנהיגו את מנהגי ספרד בתפילה ואת המבטא הספרדי בחיי היום יום.

גם השליחים השונים, השד"רים, אשר הגיעו מארץ ישראל לבוכרה, עשו להנהגת מנהגי ספרד. הבולט בהם היה הרב יעקב מאיר זצ"ל, אשר שימש מאוחר יותר כרב הראשי, הראשון לציון.

בין רבני העדה הבוכרית יש לציין את הרב מולא ארי חיימוב, אשר שימש רב העדה וחזן בולט והיה בקיא במקאמים ובשירה הספרדית. בבית הכנסת בו התפלל הנהיג את הנוסח הספרדי, על הנעימות השונות שלו, ועל פי המקאמים הנהוגים בכל שבוע. אף הרב חיימוב, כשאר חזני העדה, התפלל בחגים ובימים הנוראים בנוסח יהודי בוכרה.

יוצאי תימן והמגרב

אותו תהליך שאפיין את הפרסים והבוכרים חל גם אצל התימנים והמוגרבים – כינויים של יהודי מרוקו עד לעלייה החדשה.

לא מעט חזנים תימניים אימצו את המסורת הספרדית ושימשו חזנים בבתי כנסת ספרדיים מובהקים. בני משפחת אלנדף – האחים יוסף הי"ד (נהרג במלחמת השחרור) ור' רפאל, הם דוגמה מובהקת לתופעה זו. יוסף שימש חזן בבית הכנסת "על המשמר" (כיום "קהל ציון") שהמתפללים בו היו יוצאי ספרד ויוון, ור' רפאל שימש חזן בבית הכנסת המרכזי "אוהל מועד" בתל אביב. בשנות החמישים עבר לארה"ב והיה חזן בבית הכנסת של יוצאי חאלב "שערי ציון".

כאשר הצטרפו התימנים לקהילה הספרדית בירושלים (1882), התחייבו לקבל עליהם את מנהגי עדת הספרדים תמורת הבטחה כלכלית. גם בתל אביב אימצו התימנים עוד לפני קום המדינה את הלחנים הספרדיים. יוצאי תימן המתפללים בבתי הכנסת המיוחדים לעדה התימנית, מתפללים בנוסח יהודי תימן כמימים ימימה.

כי מירושלים יצא נוסח

פן נוסף לחדירת הלחנים בירושלים אל תוך כל העדות המרכיבות אותה הם קשרי הנישואין בין העדות, אשר תרמו מטבע הדברים להסרת מחיצות. כיום אנו עדים להתלבטות הקיימת בקרב משפחות מעורבות בשאלה איזה נוסח לאמץ בשבת בר המצווה ואיך לקרוא את קריאת התורה או ההפטרה.

אבל לא רק התהליכים שבתוך ירושלים גיבשו בה את הנוסח הספרדי ירושלמי החדש. חלק לא מבוטל בהעברת הלחנים של הספרדים בירושלים לקהילות הספרדיות יש לזקוף לזכות השד"רים שהגיעו לבוכרה, איטליה, תורכיה, צפון אפריקה, בבל, כורדיסטאן, הודו, לוב, טוניס, סוריה ואפגניסטן. רב השד"רים היו רבנים ותלמידי חכמים ששימשו בין השאר חזנים במקומות אליהם הגיעו.

חזנים מירושלים שעברו לגור בתל אביב החל בשנות העשרים הביאו אליה את המטען המוסיקלי ששמעו ולמדו בירושלים. כאלה היו ניסן כהן מלמד, בנימין מזרחי, רפאל אלנדף, יוסף חיימוב ועוד.

בשנת תרפ"ז (1927) נוסד ביוזמת הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל בית הספר לחזנות בשם "פרחי כהונה", במטרה להכשיר חזנים לתפילה בצד הכשרת רבנים ושוחטים. למוסד זה קדם בירושלים הרב יהודה קסטל, אשר העביר שיעורים בקבוצות לחזנים ספרדיים, עדיין בלחנים הספרדיים המקוריים.

המוסד "פרחי כהונה" התקיים זמן רב, ובראשו עמד ר' ניסים קורקידי ז"ל, חזן בית הכנסת אוהל מועד, שהיה בעל קול נעים. אחריו ניהל את המוסד ולימד בו ניסן כהן מלמד, אשר עמד בראש המדרשה לחזנות ספרדית בתל אביב והיה מורה לטעמי המקרא באונ' בר אילן ובסמינר לוינסקי.

כמשפיעים ישירים על עיצובה של החזנות הספרדית העכשווית יש לראות את בתי הספר לחזנות שהוקמו במהלך השנים, עם תכניות לימוד לנוסחי התפילה לפי המקאמים בצד לימוד פיוטים במקאם הנלמד באותו פרק זמן, לימוד טעמי המקרא ותפילות הימים הנוראים. המכון המרכזי הקיים מזה שנים שייך ל"רננות" המכון למוסיקה יהודית, בירושלים, ובאים אליו מכל קצוות הארץ.

בבתי ספר אלה נלמדים נוסחי התפילה בהתאם למה שמכונה ""הנוסח הספרדי ירושלמי". רוב המורים באים מירושלים או שלמדו בירושלים, כך שהנוסח הולך וקונה לו מקום בארץ.

דרך נוספת להפצת החזנות הירושלמית ברחבי הארץ ניתן לראות בהזמנתם של חזנים אורחים לשבתות של שמחה ולאירועים שונים כגון: שבת שירה, פרשת יתרו, חנוכה, פורים וכו'. הקהל נהנה מאופן הביצוע של התפילה, והמסורת הולכת וכובשת את מקומה. גם נסיעות החזנים לחו"ל בימים הנוראים עושות את שלהם בהפצת החזנות הירושלמית בעולם.

לאמצעי התקשורת חלק לא מבוטל בהקנייתו של המושג "חזנות ספרדית ירושלמית" החדש יחסית, במיוחד כאשר הקריין מציג את הפייטן או החזן כ"חזן ספרדי ירושלמי".

תכניות הרדיו מביאות את החזנות והפיוטים לבתים, קלטות, דיסקים, וסרטי וידאו מופצים בהצלחה ובשורת החזנות הירושלמית קונה לה מאזינים רבים המעדיפים את הנוסח הירושלמי על פני נוסחים אחרים.

ישן מפני חדש הוציאו

המבוגרים שבינינו אינם רואים נחת בנוסח התפילה הספרדי ירושלמי המתגבש, כי רובם של קטעי התפילה המושרים כיום הם הטמעות של לחנים ערביים שהתאימו להם מילים עבריות.  קהל המתפללים מכיר אמנם את הלחנים ומשתתף עם החזנים בשירה בבית הכנסת, אך אין שם על לב מה היה המקור והיכן היא המסורת.

היטיב לבטא זאת בצער, אחד מן החזנים הוותיקים בירושלים שהעמיד תלמידים רבים, ר' יעקב לוי (נפטר בשנת 1983 בגיל 93). ר' יעקב חי בין שתי התקופות וראה את השינויים שחלו בחזנות הספרדית, וכך הוא כותב:

"החזנות הספרדית היא המקורית והטהורה בעולם ובפרט בירושלים. מזה כ-60 שנה רבו העולים מארצות המזרח דוברי ערבית ואלו הביאו איתם מנגינות חדשות מהולות בלחנים ערביים.

נגינת "הבקשות" של החאלבים יוצאי ארם צובא, השפיעה השפעה רצינית על החזנות הנשמעת במוסיקה המלווה את התפילות והקדישים, אבל הפכנו את בתי הכנסת למרכז לשירה ערבית זולה, עם חיקויים של המוואלים.. החזנים הצעירים לא זכו לשמוע את המקורות מפי חזנים ותיקים ומובהקים במסורת, אבל ליקטו פה ושם מפי חובבים וזמרים, ובנו להם חזנות שכולה קרעים מטולאים בלי כל שיטה, בלי תכנית, ורחוקים מהמסורת הנערצה והנכספת."

לא נדון במאמר זה על המותר והאסור בהטמעת שירים נוכריים בתפילות ובהשמעתם בית הכנסת. נזכיר רק כי יש מתנגדים לא מעטים לשיטה זו. במכון "רננות" לחזנות אנחנו מנסים עד כמה שאפשר לשמור על הלחנים המסורתיים  ובמיוחד על אלה של החגים והימים הנוראים.